אסרו-חג

מה העניין של אסרו חג? הפסוק אומר "איסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח" כלומר לקחת את החג עם התוכן המיוחד שלו והשמחה שבו ולקשור את זה ב"חבלים עבים" לעבודת ה' שמקום עבודת ה', זה המזבח. וקרנות המזבח זה המקום שהיו מזים עליו את הדם של הקרבן שזה מבחינתנו, מקום מסירות הנפש כלומר עם כל המאמץ וה"רבק".וזה אומר לסיכום שהחג מבחינת הדחיפה מלמעלה-"התערותא דלעילא"זה החג וימיו המיוחדים בשנה. אך מבחינתנו והתנהלותנו, זה כל השנה.והיום הראשון אחרי החג הוא הקובע כי "הכל הולך אחר ההתחלה"  ו"כל ההתחלות קשות".שנזכה לסוכות ושמחת תורה כל השנה כל רגע. "יש לי יום יום חג יש לי חג יומיום".

סוכות

 מה זה בידיוק הפעולה של ניסוך היין ובמה היא שונה מניסוך המים שמי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו.. ואיך זה בא לידינו במעשה היום שאין לנו בימינו בית מקדש?
המים מרמזים על החסדים ונתינה  והיין על ה"חכמה" "כח מה"  כלומר השפע והתענוגים שהבורא הכין לנבראים להשלמתם. חג הסוכות הוא חג שכולו נתינה.הסכך מציין את ההימנעות מלקבל את התענוג שאותו בענף הגשמי מציינת השמש.ולקבלו בשליטה .זהו העניין של המים שעניינם להחיות כל דבר במציאות ולרדת ממקומות גבוהים למקומות הכי נמוכים.ולחלחל לכל מקום אפשרי וכשלא מגבילים אותם הם משנים את פני השטח.הם מציינים בענף הגשמי את החסד והנתינה והתורה נמשלה למים על שם תכונות אלו.חז"ל ציינו שבחג הסוכות נידונים על המים. וזה מידה כנגד מידה . כמה שנכין עצמנו למידה זו כך יהיה המענה מהבורא לתת לנו כוחות נוספים להתגבר על האגו ולתת יותר. זהו הכח האלוקי שאנו שואבים מהסוכה ומהכנסת האורחים בה."האושפיזין".בזמן בית המקדש היו מקבלים כח זה מניסוך המים.בדרך כלל כשעסוקים בהתגברות על הרצון לקבל לטובת רצון להשפיע זה מאמץ שכרוך בכאב כי זה נגד הטבע ההתחלתי של האדם. ואם שמחים בזה כי מרגישים את החשיבות של המאמץ הזה זוהי מעלה גדולה כי גם היא עבודה הדורשת רמת אמונה ושריריי אמונה העובדים ללא לאות שאין שלימות יותר גדולה מלזכות להידמות לה' ולהכיר בחשיבות הקשר איתו .ולכן בשמחת בית השואבה היתה מושקעת שמחה כל כך גדולה שהמענה משמים לשמחה זו היה רוח הקודש.כלומר כח אלוקי הדוחף מלמעלה את האדם באחת מתכונותיו מעבר לכח האנושי. אצל שמשון למשל זה התבטא בכח פיזי אצל דוד המלך בניגון אצל שלמה המלך בחכמה.ולפי זה לנסך מים על המזבח פירושו  שעבודת ה' של האדם שהיא שחיטת בהמיותו נעשית לא מרצון לתמורה אלא מתוך רצון להשפיע.ניסוך היין זה לפי זה עם שתי משמעויות. לשחוט את הנהנתנות וכלל לא להשתמש בה ומשמעות עליונה יותר להשתמש בה בשליטה.את הניסוך המורכב בסוכות של היין והמים היו עושים בתאום שהיין הסמיך והמים הצלולים והדלילים ישפכו בכלים שלהם בשווה. לכן הכלי של היין היה רחב יותר מהכלי של המים. וזאת כדי שהתענוג שאמור להתקבל על ידי הבורא יהיה בתאום של כח ההשפעה והנתינה שמתבטא במים.וכל נקודת תענוג שבאה מהבורא תהיה בשליטה מלאה של לקבל זאת רק כי הבורא רוצה בכך.ולא כלל בשל התאווה וההשתוקקות לתענוג.בימינו אמר הרב ברוך שלום שמעבר לזכר למה שהיה בבית המקדש עבודתנו היא להתאמן על תענוגי העולם הזה לא להתמכר אליהם ולהיות בשליטה עליהם.עם לימוד תורה קיום מצוות תקנות גזירות ומנהגים ומעשים טובים שבהם יש את הכח האלוקי להפך את טבע האגו להשפעה

כתוב בחז"ל שהסכך בסוכה  צריך להיות מ"פסולת גורן ויקב".מה זה אומר לי .הלא גם צמחים אחרים שתלושים יכולים לשמש סכך?.אלא שפסולת הכוונה שכשאנו מרגישים הסתרה אלוקית ולא רואים ומרגישים את הטבתו של הבורא ואת מידת הטוב והמטיב שלו,שזה מצב שהאדם פוסל מזה אנו בונים את סוכת האמונה ויש בזה שתי דרגות הסתרה.א.שאני מרגיש שהדברים האלה חיצוניים לי בחינת גר הייתי בארץ רחוקה.גורן מלשון גר.כלומר כללית אני מאמין שיש בורא והוא מטיב וטוב אבל כנראה זה לאחרים ולא לי. ב. יקב מלשון "נוקב שם ה'". כלומר דרגת הסתרה גדולה יותר , שהיא גורמת לקלל כבר את המצב וממילא בלב מי שמקלל את המצב  מקלל בהכרח גם את מחולל המצב דהיינו את ה', או כבר לא מאמין שיש ה' בעולם.שזו כבר הסתרה כפולה. ועל הסתרות אלו שהם הסכך המדובר צריך להאיר את אור האמונה שה' טוב ומיטיב. פיתוח אמונה דמיונית הזייתית זו , צריכה להיות ממש ברמת הזיה שחי אותה כמו מציאות ממש עם כל החושים והחיוניות שזו אמונה שלימה. וזהו הביטוי "צילה דמהימנותה".צל האמונה. שעל כל ההסתרות על גילוי הטוב והמיטיב  בונים אור שנקרא אור האמונה. ולכן הסוכה נקראת צל האמונה.צל על הגילוי, שבונה- אמונה.שנזכה לשאוב מהסוכה אמונה כזו לכל השנה.מועדים לשמחה .(על פי מאמרי הרב ברוך שלום) 

 

יום כיפור

״הסיפור״ של סדר העבודה של הכהן הגדול על פי פנימיות התורה כל התורה נלמדת בגוף אחד. כלומר בתוך האדם עצמו.ועל כל אחד מאיתנו נאמר "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש".הכהנים ההלכתיים שמשבט לוי הם הענף הגשמי של השורש הפנימי שהוא "הכהן המנטלי".שפרושו-מכהן בתפקידו באופן של ביטול עצמי מוחלט למען הכהונה ותפקידה. הוא יוצא מכל החשבונות הפרטיים של משפחה ממון כבוד ואינטרסים למען השירות .וכהן גדול זה לעשות זאת בגדולה. העבודה ביום הכיפורים בשיאה הוא הווידוי .עבור עצמו, משפחתו, שבטו ועמו. ובווידוי כידוע ישנם שלושה חלקים.פירוט החטא , חרטה, וקבלה לעתיד. ומכאן ההוכחה שהכהן חי את כל המשפחה השבט והעם כמו את האיברים שלו כי איך יכול הוא לפרוט את חטאי הזולת ולהתחרט נפשית עליהם ולדעת לקבל  תיקון עתידי ?והרי ברור שלא מדובר פה בתהליך טכסי ומלאכותי אלא באמירת הלב דרך הפה והקורבן בווידוי.מכאן שהכהן הגדול חי בגדלות את הזולת כמו שכל אחד מאיתנו חי את תחושת אבריו.וזה נדרש מכל אחד מאיתנו .השאיפה עם תהליכי מימוש של לחיות את הזולת והאיכפתיות כלפיו עד רמת יציאה מחשיבה על עצמי וחשיבה על זולתנו.כי מי שאוהב את ה' אוהב את נבראיו ומי שמחובר לה' מחובר לנבראיו כמו חיבור בין אברים שמרגישים לגמרי אחד את השני.זה גם משמעות המילים " תן כבוד ה' לעמך"......וכי רודפי כבוד אנו ועל כך מעיזים לבקש מה'?  אלא את כבוד  ה' בליבנו אנו מבקשים.שחשיבות זו בליבנו תביא שמחה לרצון -"שמחה לארצך".הכהן הגדול שבתוכנו זוהי הכוונה של כל אמירת העבודה הזו, שהפסוק "בפיך ובלבבך לעשותו" מלמד שמהפה דברים חודרים ללב. כמובן זה אמור להיות לא על ידי אמירה חד פעמית אלא חוזרת ונשנית עם תקווה ותפילה לקבל את מאור התורה שיהפוך את "לב האבן "של רצון להבין כל דבר מראש ולדעת מראש האם משתלם לי מה שאני הולך לעשות כתנאי לעשיה, להפוך אותו "ללב בשר"- שיש בו בשורה אמיתית.והיא שהלב יהפוך לנתינה ללא ציפייה לתמורה.זה העניין של יום הכיפורים להתנקות ממניעים אנטרסים קומבינות ואגו ולהתרחץ בנתינה ללא תמורה.שנזכה.


איך ממשיכים את מה שקיבלנו בכיפור להמשך...? כיפור זה לנקות עצמנו מהאגו הקומבינה האנטרסים לטובת נתינה ללא תמורה ואת זה צריך להמשיך כמה שיותר גם במעשים גם בדיבורים גם במחשבות וגם בתפילות שנקבל את המאור שבתורה שיהפוך לנו את הרצון מלקבל להשפיע. וכשכל העולם יעבור זאת יעביר ה' ממשלת זדון מן הארץ. ממשלת זדון של לקבל לעצמנו ומן הארץ מהרצון גם הפרטי שלנו וגם הכללי בעולם.וביותר  צריך לבטא את ההמשכה הזאת בעשיית מצוות הסוכה וארבעת המינים שזה לנחות מיום הכיפורים הרוחני למעשיות אקטיבית של קדושה שזה סגולה להביא זאת ליומיום המעשי.שנזכה.

 

ראש השנה

השופר מציין בצליליו את כל תהליך העולם גם בכלל וגם בפרט. התקיעה הפשוטה והישרה ללא מעצורים בתחילת כל סדר ובסופו מציינת את תכנית העולם ותכליתו . השברים והתרועה מציינים את כל הגניחות והיללות שבכל העולם בדרך מהתכנית אל התכלית. כך זה גם בכל אחד מאיתנו. וכשאנו מאמינים שזה חלק מתהליך בניין העולם לטובה על ידי הבורא והכל חלק ממלכותו בעולם להיטיב לנו, אין אנו עומדים מנגד לבורא ועשייתו אלא אנו חלק ממנה ואין מה לקטרג עלינו. כי הקטרוג הוא כשהבורא ועשייתו נעלמים ממך ואתה עצוב כי ציפיותך לא מתממשות שאלו היסורים שאתה עובר. אך ברגע שאתה מאמין שהיסורים והמשברים שלך ושל העולם הם חלק מתהליך בניינו והם בונים אותך כי רק התמודדות בונה בעולם ממילא אין עשיה אלוקית שמתנגדת לך אלא אתה וכל ההתרחשויות הם חלק משלימות הולכת ונבנית בין אם זה מגולה לנו איך ובין אם לא. וזוהי האמונה שמתבטאת בצלילי השופר וסדריו.ולכן שופר מלשון יופי שכל היופי שבעולם נמצא בבורא ובתורה (והכוונה לכל ההטבה שהכין הבורא עבורינו בתענוגים מושלמים שמנועים מאיתנו כעת עד שנפתח שליטה בתענוגים אלו על ידי התורה והמאור שבה) שבנתיים ניתן ליצר מגע איתם רק על ידי הרגשת ואמונת חשיבות הבורא וערכיו בתוכנו שבפנימיות התורה נקרא-"אור מקיף". ) שנקראת סדר העולם שכתוב בחז"ל שהבורא הסתכל בתורה וברא את העולם שהיא תכנית העולם ונמצא בתהליך שהזכרנו ואז הכל חלק מהיופי שבתכנית של שלימות אלוקית שהולכת ונבנית אל התכלית על כל מרכיביה.כולל המשברים שבדרך. השברים שזה הצלילים הקטועים המתמשכים מציינים את המשברים במידות שלנו והצלילים הקצרים והקטועים את המשברים במעשים שלנו ועל שניהם אנו מכריזים בסדרי התקיעות את אמונתנו שזה הכל שיפור העולם ובניינו.ושום דבר לא קורה סתם והכל זה חלק מרצף תיפקודי של תהליך אלוקי להיטיב לנו.וזה "אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון". לדעת- זה להתחבר. שנאמר:"וידע האדם את חוה אשתו".יודעי תרועה -מתחברים לטרגדיות מתוך אמונה שהם חלק מההטבה כי הם תהליך בונה מהתקיעה לתקיעה מהתכנית לתכלית וכל האמונה נמדדת דווקא בתרועות. שהכופרים והעצובים לא מחברים אותם להטבת הבורא והם לא יודעי תרועה אלא כופרי תרועה והמאמינים -יודעי תרועה. זה מתרחש בראש השנה בהתעוררות ודחיפה מלמעלה -"התערותא דלעילא" על מנת שכל השנה ניקח מזה כוחות להתעוררות מלמטה לשמר את השופר כל יום וכל יום לשפר .וזה עניינו להחריד מצד אחד"היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו" ו"עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם".כפי שכותב הרמבם בהלכות תשובה.כי מצד אחד זה מחריד כל התרועות ומשמעותן ומצד שני מעורר כל אחד להאמין שזה לטובה וזה חלק מבניינו האישי.זוהי הכרזתנו ביום זה בלב .יש רק ה' בעולם ואנו ממליכים אותו עלינו -מלכויות.ואיך?בכך שבכל מה שקורה לנו אנו זוכרים רק אותו ואת מלכותו ושזה חלק מהתהליך מהתכנית לתכלית , והיכולת לשמר זיכרון זה נגד הנטיה לכפור ולהיות עצובים על מה שקורה (שסביבתנו האנושית משפיעה עלינו פעמים רבות )זה על ידי השופר וסדריו.שאת צליליו המופלאים צריך לשמוע בלב כל יום וכל היום. ועל זה יש תרגילים. למשל היתה רעידת אדמה בנפל וראינו תמונות .אנו רואים כל יום את ביתנו כשאנו חוזרים הביתה. נעצום לרגע את העין ונראה בעיני דמיוננו אותו הרוס ממש כמו הבתים שם. נפתח את העיניים ונראה שביתנו קיים ונגיד תודה עצומה כי זה היה יכול להיות בדיוק כמו הרעידה שם. וכן כשילדינו חוזרים מבית הספר או הגן והאישה מהעבודה , יכול היה להיות אחרת יש כאלה שילדיהם לא חזרו ויש שנשותיהם לא חזרו אז כמה טוב ה' שמחדש בכל יום בטובו מעשה בראשית וזה לראות את ה"תרועות" האפשריות כל רגע ביום יום. יש מדרגה יותר גבוהה שגם כשקורה ממש בפועל פורענות להאמין ולחיות את האמונה שתרועה זו היא חלק מתהליך הבנייה הזה של העולם גם אם לא מבינים איך- מאמינים.אך להגיע לכך זה דורש את תרגילי ה"תרועות" היומיומיים בכל דבר. כך ממליכים את הבורא באמצעות הזיכרון שכל רגע ובכל דבר הכל מאיתו בלבד ובצורת ניהול העולם בסדר צלילי השופר. מלכויות על ידי זיכרונות שעל ידי תרגילי התרועות.( על פי הרב ברוך שלום זצ"ל במכתבים ועל פי הראיה זצ"ל בעולת ראיה ועל פי הל' תשובה לרמבם.)שנה טובה ומתוקה

 

ימים נוראים

מצד אחד ימי דין מצד שני ימי שמחה.  ראש השנה חג ואחד מהימים הכי טובים שהיו לעם ישראל הם טו באב ויום הכיפורים.אלא שבתחילת כל שנה מתעוררת כמו בכל התחלה ההתחדשות שכל ההתחדשויות יש בהן ציפיה לכל מה שהיה בתחילת העולם והוא ההטבה שהכין לנו הבורא שגילה לנו שמטרתו בעולם לתת הטבה שלימה לכל הנבראים.פירושה של ההטבה שיתגלה גם בהבנה וגם בהרגשה שכל מה שקורה לנו בהווה בעבר ובעתיד ולכל הנבראים שהכל שיא ההטבה באופן שנבין שכל הדברים הכי נוראיים בעינינו היום הם שיא ההטבה וזה לא רק יובן אלא גם יורגש. ולא תוכל אז להיות שום טענה על אף תופעה שהיה פה רע ושאלוקים "דפק "את העולם.גילוי שפע זה ממתין כל שנה מחדש ליכולתו להתגלות ועל השפע הזה שעומד לפיתחנו יש שמחה ויום טוב .אך, היות שכדי לקבלו נדרשת הכשרת הרצון שיתהפך מלקבל הנאה זו לאגו ולאינטרסים, לרצון לקבל גילויים אלו רק למטרת הבריאה ורק כי ה' רוצה זאת על מנת שלא נתמכר להנאה זו ושלא נהיה תלויים בה  וזאת על מנת שלא נהיה בהפכיות הצורה מהבורא שלא מקבל לעצמו כלום ולא תלוי בכלום. לכן יש עלינו הגבלה /דין שעד שלא נהיה ראויים לכך נהיה מנועים מלהשתמש ומלגלות גילויי שלימות אלו.והפיתרון להמתקת הדין הוא הרגשת סבל השכינה שהנאותיה לא ניתנות לגילוי בלב והבנת הנבראים שהכל שיא ההטבה.והרגשת סיבלה מוליד תפילה מעומק הלב שממתיקה את ההגבלה כי אז אנו עושים את המקסימום שתלוי בנו כנבראים. שנזכה על ידי התפילות הנכונות על כך להמתקת הדינים וגילוי הטוב ומיטיב במוח ובלב כולנו. גמר חתימה טובה (על פי בעל הסולם והרב ברוך שלום שהיום ההילולה שלו במכתבים על ימים נוראים.)


טו באב

בט"ו באב אומרים חז"ל שבנות היו אומרות בחור תן עיניך ביופי שאין אשה אלא ליופי . מיוחסות היו אומרות תן עיניך למשפחה .עשירות היו אומרות תן עיניך בממון ומכוערות היו אומרות קחו מקחכם לשם שמיים ובלבד שתעטרונו בזהובים.כמובן שאין לעלות על הדעת שבנות ירושלים לא התנהגו בצניעות בבוטות שכזו. ומסביר הרב ברוך שלום שכל העניין מדבר בשורש הרוחני בעבודת ה' .שכלפי עבודת ה' המכונה בת שאיתה אנו הולכים להתחתן בקשר של אהבה ישנם מניעים שונים של יופי התורה של עושר  של יחוס "סבא שלי היה רב".ולבסוף הפניה היא של התורה שנגד טבע האדם ולכן היא מכוערת בעיניו אך זוהי עבודה לשם שמים ולקשט אותה מחמת החשיבות שלה זוהי דרישת התורה מהאדם. ועל כך האהבה בטו באב. בהקשר זה השמחה שהותרו השבטים להתחתן בשבט בנימין לאחר שנבדלו ממנו בשל מעשה פילגש בגבעה.והמיוחד בבנימין שנולד על ידי מיתת רחל אימו.ומה זה אומר לנו שכדי לזכות בפירות התורה צריך למות למענה במסירות נפש יומיומית שממיתה את הרצון לקבל לטובת מסירות נפש של נתינה.כפי שאמרו חז"ל על הפסוק "אדם כי ימות באוהל" "אין התורה מתקיימת אלא במי בממית עצמו עליה."וזה דברי רחל אימנו על יוסף .אסף ה' את חרפתי.ומה היתה החרפה שלא היו לה בנים. וכעת יש. אם כן, היתה צריכה לקוראו -אסף. מדוע "יוסף ה' לי בן אחר" משום שרחל מבינה שבן ופרי אמיתיים באים במסירות מוחלטת למענם. ואם לא, זה לא פרי אמיתי.והנולד במיתתה היה בנימין. בן של ימין ימין נקרא בפנימיות חסד. ובנימין הוא תולדה מהנתינה הגמורה. על כן אנו מוצאים שחזל מציינים שבית המקדש שהיה על נחלת יהודה היתה יוצאת רצועה משטח בית המקדש שהיתה בנחלת בנימין. לציין שיהודה שהוא על שם הודאה גמורה לה', וההכרה שהכל ממנו, מולידה פירות אמת שמציין בנימין ועל נחלת תכונות אלו קיים בית המקדש.על החיבור מחדש הזה עם בנימין בטו באב השמחה הגדולה כשמחת יום הכיפורים.שביום הכיפורים מתעלים.ובטו באב מתגלים הפירות של התעלות  וביטול מוחלט של תאוות האדם ביום הכפורים שזהו החיבור לבנימין.שנזכה לקיים את נחלת בנימין בתוכנו ביומיום ולא רק בטו באב.

(על פי הרב ברוך שלום והרב גרנירר לעילוי נשמת הרב אלימלך שפיא זצוקל היד) שבוע טוב

 

ימי המצרים

סמל היהודי המכונה מגן דוד במשמעותו הרוחנית וחורבן ותקומת בית המקדש.-יש ארבע דרגות בעבודת ה' על הרצון.כל אחד מתחיל את רצונו בעולם מרצון להנות בשביל עצמו.-"אגו".זה הורס את העולם ומחריבו. כי זה הפוך מה',שממנו אנו באים והוא השורש שלנו. שהוא מושלם על פי נקודת המוצא האמונית שלנו, ומי שמושלם אין לו רצון לקבל ואין לו צורך לקבל כי לא חסר לו כלום.ברוחניות הופכיות התכונות מנתקת ומפרידה כמו שבגשמיות גרזן מפריד.זה גם מביא לחורבן העולם כי אם יש תענוגים וכולם רוצים  את כל התענוג, כמובן שתהיה ביניהם מלחמה מתמדת בין אם היא דרך שולחן המשא ומתן ובין אם בקרבות צבאיים . לכן, כדי לדבוק בה', יש צורך לשלוט ברצון הזה לקבל תענוגים ,שממכר את כל מי שמשתמש בו .הדרגה השניה היא לתת ולהשפיע אך כדי לקבל עבור זה , תמורה .שזה נקרא משפיע על מנת לקבל.ואלה כל המתנדבים למיניהם בעולם כפי שנאמר בפירסומות-"לתת זה לקבל". בין אם זה לקבל סיפוק עולם הבא בריאות שלום בית.כסף וכבוד. המדרגה השלישית היא על אנושית ונקראת משפיע על מנת להשפיע כלומר ללא רצון לקבלת תמורה ומתוך הרגשה שכל תמורה  הורסת את הנתינה הסטרילית.וכדי להגיע ליכולת הזו חייבים היפוך הטבע האנושי שנעשה על ידי המאור שבתורה ובמצוות ובמנהגים ובתקנות והגזרות והמעשים הטובים.כשכל מטרתם הוא היפוך הטבע משליטה של הרצון לקבל, לשליטה של הרצון להשפיע. ודרגה זו עדיין חסרה כיוון שאינה מקיימת את מטרת הבריאה להיטיב לנבראיו.הבורא הכין עבורנו תענוגים שרק בקבלתנו אותם נרגיש את מידת הטוב ומטיב של הבורא בצורתה השלימה.ולכן המדרגה הרביעית והאחרונה היא לחזור ולהשתמש ברצון לקבל את תענוגי הבורא, אך במקום שרצון זה ישלוט עלינו, שולט על הרצון לקבל , הרצון להשפיע. כלומרלקבל.את התענוג בשליטה שכל הסיבה היא כי הבורא רוצה שאקבל ומצד עצמי , הייתי מוותר.זה נקרא בשפת בעל הסולם מקבל על מנת להשפיע. וגם תחיית המתים .כי הרצון לקבל בצורתו הראשונה ההורסת והממכרת שהומתה משימוש בה עד שהפכה להיות נשלטת , חוזרת לשימוש אך הפעם היא נשלטת על ידי ההשפעה למטרות הבורא שנקבל את תענוגיו כי הוא רוצה בכך.וחזרה זו לשימוש נקראת תחיית המתים לרצון זה .ארבעת הדרגות בצורתן הגאומטרית הינן ריבוע .וכשלא משתמשים ברצון לקבל על מנת לקבל-"האגו",זה כבר צורת משולש כי מארבע הקודקודים הורדנו אחד.דוד המלך על פי חז"ל המית את היצר הרע שלו כלומר לא השתמש בדרגה ההתחלתית והמית את השימוש בה. ולכן הוא מיוחס למידת המלכות שמולך ביצרו ושולט בו.איך?על ידי שדוחה את התענוג שמגיע אליו ואלו שני צורות המשולש אחד משולש שפונה עם השפיץ כלפי מטה בדומה למשפך עם שפע כלפי התחתון ומייד מוחזר בצורה של משפך כלפי העליון.וצורת משולשים אלו מכונה -"מגן דוד" שמה שמגן על היכולת של דוד למלוך זה דחיית התענוג. ומה זה אומר לנו ביומיום. שמי שלא חי על בסיס של ציפיות לקבל תענוגים ומסוגל לדחותם הוא מוגן מסבל ההתמכרות ומאכזבות ומאושר מהשליטה העצמית. שבאה באמצעות המאור שבתורה  ומהחיבור לבורא שאין לו רצון כזה. לכן זה מכונה "מגן דוד" מגן על ה"דוד" שבכל אחד מאיתנו. זה גם עניין בית המקדש שנבנה מנדיבות לב וסטריליות של נתינה ללא כל תמורה. ונחרב על ידי הריסת הסטריליות הזו בשנאת חינם. ששנאו לעשות דברים בחינם. שנזכה לבניין בית המקדש בשורש האישיותי שלנו ובענף הגשמי.שבת שלום וחודש טוב. ובתקוה שיהיה גם חודש שמח ויבנה בית המקדש כאן ועכשיו. (על פי הרב ברוך שלום ובעל הסולם זצ"ל.)

"אתה ה' באש היצתה ובאש אתה עתיד לבנותה" ( מתפילת נחם בתשעה באב)מה היה חשוב לה' העצים והאבנים של בית המקדש?. הלא אומר ה' "למה לי רוב זבחיכם"...על ידי הנביא ישעיהו אלא האהבה שהיתה כלפיו שבאה לידי ביטוי על ידי מעשה המקדש וכליו היא היתה יקרה לו .כמו המשל מהדיוט שהכין בכליו סעודה למלך ולמרות שהמלךבא עם פמליה שלימה כולל כל הציוד המלכותי העדיף המלך להשתמש בכלי ההדיוט מתוך הערכה להשקעת אהבת המלך על ידי נתינו הפשוט.אולם לאחר החורבן שמתחילים אלפיים ימות המשיח מתחיל תהליך של באש אתה עתיד לבנותה. וזוהי אש האהבה וההתלהבות והמרץ  הבוערת בכל אחד בעבודת ה' שלו עד שיגיע הדבר לכך שהאהבה הבוערת כמו אש תתפשט לבניית בית המקדש השלישי שאש זאת תבעיר את כל ישראל ותתבטא בבניין המקדש המתפרץ מאש זו. ומכאן שלכל אחד מאיתנו יש חלק פעיל וישים ואקטיבי כל יום בחלקו הבוער של בניין הבית השלישי.כמובן ששוב כל זה נבנה על ידי תרגילי הבערה וטכניקות שפועלות לקידום ותידלוק "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה "באישיות כל אחד מאיתנו. שנזכה. שבוע טוב (על פי הרבה מפיאסצנה בדרך המלך על  שבת נחמו ומשיעור שניתן לעילוינשמת הרב שפירא אלימלך הי"ד זצוק"ל)

 

שבועות

 מה באמת בסוף העניין בשבועות לגבי.מה מקבלים במתן תורה , אישית.מה יש בה שאין בשום תורה אחרת. ולמה לי לקבל רק אותה ולא תורה אחרת.כולנו מחפשים שלימות .נבראנו כך כי ה' הכין עבורנו הטבה .הטבה שלימה ללא חיסרון.והיא מצפה לרגע שתוכל להיכנס לתוכנו ולמלאות אותנו.בשונה מכל טוב שמוכר לנו בעולם שבאיזשהו זמן ומקום הוא נגמר וגורם לנו לחפש מנה כפולה ממנו, הטוב הזה שהכין הבורא מושלם.הטבה שאין עימה רע, וחיים שאין אחריהם מוות.כך מגדיר הרמבם בהלכות תשובה את ההטבה הזו. ומסביר בעל הסולם שזה גילוי לאדם בידע ובהרגשה, שכל מה שקרה קורה ויקרה לו ולכל בני העולם זה שיא ההטבה.והדגש על המילה שיא.מה שיגרום לשמחה ללא הפסקה כשיגולה גילוי זה.מה שמונע מאיתנו היום את הגילוי הזה זה האגו.שמפריד אותנו מדבקות בבורא. שלבורא אין רצון לקבל לא חסר לו כלום והוא מושלם. ואילו אנו בנויים מרצון לקבל תענוגים כי הוא הכין אותנו לקבל את תענוגיו. הבעיה זו ההתמכרות לרצון הזה. אך ברגע שלא נהיה מכורים לו ונשלוט עליו נחשף לגילוי.וכל מטרת התורה להביאנו לתכלית זו על ידי יכולת שלה מהכל יכול שהוא הבורא יתברך להפוך לנו את הרצון מהתמכרות לרצון לקבל תענוגים לרצון להשתמש בקבלת התענוג רק כי הבורא רוצה שנקבל ולשלוט על כך. זה על ידי המאור שבתורה . המאור שבתורה אינו מופק ממנה אוטומטית כפי שרבים חושבים אלא על ידי הוראות הפעלה שכתובות בהלכות תלמוד תורה בשו"ע, וכן ב48 דברים שהתורה נקנית בהם זה לא קיים באף תורה אחרת.כי כל התורות מדברות על שיכלול הכישרון שקיים באדם ואילו התורה מדברת על היפוך הרצון ששולט עלי שזה נגד הטבע וחייב הפעלת כוח ששולט ובורא את הטבע שיכול גם להופכו.האפשרות להבין שממתן תורה נתנה הזדמנות זאת לכל אחד מאיתנו אישית היא הרגע הגדול של מתן תורה .ההזדמנות ניתנה ברגע אחד . אך לבנות זאת בתוכי זה תהליך ממושך. אך זה כל ענייננו פה בעולם .לתקן עולם במלכות שדי בתיקון הזה. כי אם ממחר כל הרצונות של בני האדם ישתנו וכשנקום בבוקר רק נשאל את עצמנו למי אנו עוזרים ונותנים וזה הדבר היחיד שיעניין אותנו ונרגיש את הזולת ואת כל בני האדם בעולם ואת כל הנבראים כולם כחלק מאברינו בהיותם נבראיו של הבורא יתברך והם יהיו יקרים לנו שזה כאיש אחד בלב אחד שהיה במתן תורה החיים שלנו במצב זה יוכפלו בפי מיליארד ויותר ואולי זו הסיבה שהיום כשאין לנו את זה המוח שלנו על פי המדע מתפקד רק בעשרה אחוז ממה שהוא יכול כי כל השאר מיועד לחיים ההם שנחיה את כל הבריאה כחלק מאברינו , לא יצטרכו יותר משטרה צבא סורגים אזעקות מוסד שבכ נשק פצצות טנקים ועוד.ואש יקויים בנו וכתתו חרבותם לאתים לחניתותיהם למזמרות.שנזכה לקבלת.תורה אמיתית.ולהתהפכה.חג שמח.

אנו פותחים את ספר במדבר.למה דווקא במדבר נתנה התורה.ובשפה העברית מה משמעות השם הזה. משכן- מקום השכינה. מדבר- מקום הדיבור. ולמה שם?כי במדבר יששממה יחסית למקום ישוב .וכדי שתהיה מוטיבציה לתורה צריכים להרגיש שבלעדיה אנו שוממים ריקים מחיים ואין לנו כלום.זוהי ההכנה ההכרחית ליכולת לקבל תורה ללב להבדיל מללמוד אותה אקדמית שאז אין שום קשר חי בין התורה לאדם.לכן רק המדבר שמרגיש האדם בנפשו הוא ההכנה לתורה והמקום שמפנה האדם בליבו מכל חיים אחריםלחיי תורה וערכיה. לפי זה כל זמן שממלאים את האדם וסיפוקיו דברים אחרים מהתורה וערכיה הוא לא באמת פנוי ומוכן לקבלת תורה. זהו ההכרח לעבור את שלב המדבר בדרך לקבלת התורה בחיינו האישיים . שנזכה

ל"ג בעומר

 

יום הילולת הרשב"י. מה זה אומר לי. בעל הסולם מסביר שהיו הרבה גדולים בתורת הסוד יותר מרשבי. אך נשמתו היתה כזאת שידעה מה לגלות ומה להסתיר.ולכן נבחרה לגילוי הזוהר הקדוש.(בספר מתן תורה במאמר גילוי טפח וכיסוי טפחיים.) ומה זה אומר לנו. שיש בכל אחד מאיתנו רצון לדעת.בסודות התורה מחמת הסקרנות והאטרקציה אך בלי כל מחוייבות ורלוונטיות אמיתית לחיינו היומיומיים. ויש בנו רצון לדעת בסודות התורה כדי לפתח את חיינו ביומיום לפתרון אמיתי וראוי למצוקות החיים שלנו ושל כלל העולם. הרצון מהסוג האחרון, מהווה היתר לגלות לנו את סודות התורה כי אז הסוד יהפך להיות אפקטיבי ובונה את חיינו, ומתקן עולם במלכות שדי.מה שאין כן אם יגלו לנו משמייםאת סודות התורה למען סיפוק לתאוות ותועלתם האגואיסטית האישית.את הסלקציה והמיון האלה כל אחד מאיתנו צריך לעשות שמה שבא מסקרנות תאוותנית לאטרקציה ריגושית מסודות התורה לא לקחת מהסודות ומה שניתן להשתמש בהם לבניין אמיתי וערכי לחיינו כן לרצות ללמוד ולהשתמש. כמו שאנו אומרים ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה. וכדי שזה יהיה ובאהבה צריך את המאור שבתורה ואת הדרכתה האישית שאנו מוצאים בה. כי מה זה סודות התורה על פי המאור ושמש ובעל הסולם?. מה שאתה מגלה שהתורה מדריכה אותך אישית בכוחות שבמאור שבה שלא ניתן להעביר כוחות אלו למישהו אחר .וזה כשאתה מגלה בכל דבר שאתה לומד בתורה שבעצםהיא דיברה עליך ועל המצבים שאתה עובר בחיים ביומיום ומדריכה אותך איך לנהוג נכון בכל מצב ומצב בדמיון שלך וברצון שלך וברגשות ובמעשים ובכל מצב ומצב. היא מדברת עליך אישית.זה נקרא תורת הסוד. לדוגמא תיבת נח שיש הלומדים זאת הסטורית ויש ארכיאולוגית ואז זה לא מחייב כי זה לא עלי. ויש הלומדים מה רצתה התורה להדריך אותי בסיפור התיבה אישית  ביומיום כמו למשל שצריך להכניס את כל בעלי החיים האישיותיים שלי למקום סגור מעין חממה מהמבול התאוותני שמטביע את כל העולם. וזה עד שאתה מרגיל עצמך בשליטה על כוחות אלו ועושה ניסוי ותהיה ושולח את העורב ואח"כ את היונה ש"עורב"- לראות אם זה ערב ומתוק לשרוד בחוץ שאז שוב ניתן ליפול בתאוות וזה מראה שהעורב חזר ולא הצליח לשרוד בחוץ ואח"כ את היונה שעלה זית שהוא מר בפיה והיא שהבינה שצריך בחיים להתגבר על החשקים ושזה מר אבל טוב ונכון היא שורדת ובסוף לא חוזרת לתיבה ולחממה. הבנה זו בדוגמת התיבה הופכת את התורה בכל פרטיה לרלוונטיים לכל המצבים הכי אישיים שלנו וזה נקרא סודות התורה כשאתה לומד כך את התורה ומחפש את הרלוונטיות וההדרכה האישית על פי פנימיות התורה זה כמו סוד ששניים ברחוב אומרים שזה לא מעניין אותך. אך ברגע שאתה יודע שהם מדברים עליך זה פתאום הופך אותך לבעור לדעת מה אמרו עליך.וזאת תורת הסוד שעליך ואליך אומרים את הסוד. זהו רשב"י שבתוכנו שבוער לדעת את הרלוונטי והמדריך ומאיר את החיים האישיים , ולא את האקדמי השכלי והסקרני המנותק מהחיים ותיקונם במלכות שדי. זה צריך לבעור בנו וכשמדליקים את המדורה המעשית לכוון על האש שאנו מבקשים שתבער לנו בלב לבקש את דבר ה' האישי לנו לתיקונינו למאור שבתורה ועוצמתו האלוהית הגוברת על כל החולשות. שנזכה.

 

יום הזיכרון (אזכרתו של הרב אלימלך שפירא הי"ד)

הדם והיסורים שנשפכים על העם והארץ על ידי הנופלים דורשים הסבר והבנה מה זה הדם ברוחניות ומה זה אומר לנו. נתחיל מכך שדם בעבודת ה', זה דממה. (הרב ברוך שלום במכתבים על פסח) חז"ל מציינים שנגאלנו ממצרים בזכות דם פסח ודם מילה.מה זה מביא גאולה? ומה זה אומר לי היום?.פסח זה מורכבות של שתי מילים "פה-סח". כלומר הפה שלנו כל הזמן סח ומקטר למה קורה לי ככה ולמה ככה למה אלוקים ברא את העולם ככה אני הייתי עושה אחרת....! וזה בעיקר קורה לנו ככל שקשה לנו יותר בחיים. דם זה מלשון "דום" שפירושו ב"מכוערית"-סתום ת'פה!.קבל מרות ותבין שיש מנהיג לעולם שיודע מה הוא עושה. זה דורש מסירות נפש קשה מאוד ביום יום ובפרט בארועים מאוד קשים.וזה דורש מאיתנולייצר שרירים מאוד חזקים של אמונה בכך שהבורא טוב ומיטיב ולהתגבר על נטיית הלב לקטר ונטיית הפה לקלל את המצב. זוהי המשמעות של דם פסח ודם מילה. מילה, שנראית חיצונית- קניבליות כלפי תינוק חסר ישע ללא הרדמה ועם מסיבמבה סביב הארוע . וגם פה צריך את שרירי האמונה שברית המילה לא תהפוך גם ל"מילה"שאנו אומרים בפה , נגד ציוויי הבורא.זוהי  רמה אחת של "דם "בעבודת ה'.אך רמהלמעלה ממנה זה שאני בדממה לא מתוך התאמצות אמונית של שרירי האמונה , אלא מתוך שלווה שהאמונה השלימה והתחושתית הגיעה לרמה כזו שמה שהבורא ציוה זו שלימות שאני מצליח להביאה לידי הרגשה בכל מצב שעובר עלי  ואז השתיקה והדממה באים מתוך הרגשת שלימות ונינוחות שכידוע מי שלא חסר לו כלום ומרגיש שלימות אין לו סיבה לנוע או לדבר. ולפי זה מובן מה שאומרת התורה "כי הדם הוא הנפש" .מסביר בעל הסולם שנפש זה מלשון נופש או נפישה. בדומה לאדם שהתייגע עד כלות, ופתאום ברגע אחד הגיעה לשלימות ומרגיש את עוצמת הנופש .זוהי נפש או נפישה.וזה בא על ידי מה שאמרנו על הדם שהוא דמימה מתוך שלימות.ולכן הדם הוא הנפש.לפי זה נבין את כפילות האמירה בליל הסדר "ואומר לך בדמייך חיי ואומרלך בדמייך חיי".שני מצבים של דממה. אחד של חיים שבאים ממאמץ התגברותי והשני ממצב של תחושת שלימות מוחלטת שמחייה את האדם. מה שמעניין שההלכה אוסרת לאכול את דם החיות. אך דם שכנוס באברים מותר באכילה מעיקר הדין.ונסביר דם חיות -מה שיוצא בשחיטה מהבהמה העוף או החיה הנשחטים מהצואר שלהם. דם הכנוס באברים -מה שנמצא באברים ולא יוצא על ידי השחיטה.והוא מותר באכילה. ולפי דברינו המעבר בין הראש לגוף שמתבטא בצואר מציין את הפער בין התכנונים שלנו ליכולת הביצוע וכשקשה לנו כוחותינו עוזבים אותנו ואנו מבטאים זאת בקיטורים או בדממה המנסה להתגבר על כך במאמץ. זה עדיין לא חיים שלימים אלא נסיון לבנות חיים שלימים ובנתיים כל החיות הזאת יוצאת ומאיפה מהצואר המקום שהוא המעבר ו"תחנת הממסר"בין הרצון והתיכנון ,לביצוע.זה הדם האסור באכילה כי הוא מראה חידלון של אובדן חיים.אך דממה שכבר נקלטה באיברים וכנוסה בהם כלומרבכל מצב שעובר עלינו אנו כבר דוממים לא כי רע לנו ואנו מתגברים אלא כי כבר קנינו את המדרגה של לדום כי אנו מרגישים שלימות של אמונה שכנוסה בכל מצב ומצב ואינה מזועזעת אלא שליווה מתוך אמונה שלימה בטוב ומטיב זה מחייה ולא בחידלון ועל כן מזה מותר להיזון  וזאת על פי ההלכה שהדם שכנוס באבריםלא זז בתוך האבר אך אם זז בתוכו נאסר באכילה. שהמשמעות היא לא להיות מזועזע משום מצב מתוך אמונה שהכל מושלם ולטובתנו. עד רמת אמונה שאנו חיים אותה לגמרי ללא כל זעזוע.שנזכה .(מדברים שנאמרו על ידי ביום הזיכרון בעצרת לרב שפירא במקום הרצח)ש.טוב

שביעי של פסח

על שביעי של פסח יש הסבר בשער הכוונות לרח"ו זצ"ל.  ועל פי מאמרי הרב ברוך שלום ובעל הסולם קריעת ים סוף להבדיל מתיבת נח או תיבת משה זה במקום לצוף על פני המים בוקעים את הים. שהים בתורת בעל הסולם זה המים הזידונים שהם בצליל מורכבים ממי ומה -"מי ה' אשר אשמע בקולו" שאלת פרעה הרשע ו"מה העבודה הזאת לכם "-שאלת הבן הרשע. ביחד בצליל מה ומי -מים. שתי שאלות אלו המנקרות במוחו של האדם מאיימות להטביע את המוטיבציה שלו לעבודת ה' ולהפילו ליאוש. ובגמר התיקון ההתמודדות איתן לא תהיה הישרדות ומילוט מהם כמו נח ומשה שאוטמים את עצמם בתיבה לא לתת לשאלות אלו לחדור פנימה, אלא שיהיה ניצחון והכרעה על שתי שאלות אלה כי יהיה גילוי גמור שכל מה שעובר עלינו בפרט ובכלל בעבר בהוה ובעתיד זה שיא ההטבה. וזה לבקוע את הים ולעבור אותו וליבשו אך מי שבמנטליות המצרית הים הזה מטביע אותו כמו שכתוב בשירת הים.וכל השאלות שהקשו ומררו את החיים הופכות להיות "חומר דלק" להנאה שבעוצמת הגילוי כמו שכתוב "כיתרון האור מתוך החושך".ואז מתגלה שבלעדן לא היינו נהנים כל כך מהגילוי של ההטבה האלוקית.וזוהי ביזת הים. ששאלת המצרים והבן הרשע הן עצמן הופכות להיות חלק מבניין הרכוש של ההנאה מהגילוי שהכל שיא ההטבה. רק צריך לזכור שכל זה זה בהתעוררות מלמעלה אך כל אחד בחייו צריך לעבור את כל התהליכים הללו אישית ולא הסטורית.שההנהגה האלוקית היא ב3 מעגלים -ר"ת "עשן"-עולם שנה  נפש. עולם זה המקומות בעולם שנה זה ציר הזמן ונפש זה כל אחד מאיתנו באופן פרטי . ועד שיהיה לנו הגילוי כדי לקדם את התהליך עלינו לתרגל את העניין הזה על ידי אמונה שלימה בו שזה אומר לחיות בסרט שאני השחקן הראשי בו ולא רק סרט חזותי אלא תחושתי כמו שבחלום חולמים על עצמנו בדמיון חלומי שמבחינתנו בחלום זה מציאות תחושתית ממש.שנזכה לקריעת ים סוף בנפש .חג שמח וש. שלום.

 

פסח

מדוע נקרא החג פסח ועל מה מראה שם זה בעבודת ה'?. לכל אחד מאיתנו יש את המצרי שבתוכו -פרעה שבנו ואת הישראל שבתוכו. וכל אחד מאיתנו בא לעולם לתקן אותו. כמו שאנו אומרים כל יום כמה פעמים "לתקן עולם במלכות שדי".כמו כן כל אחד מאיתנו מתנדנד בעליות וירידות. וזאת משום שכל פעם שמתקנים חלקים מהרצון לקבל תענוגים וממעטים אותו או מתעסקים במקומו, בלהשפיע לזולת או למטרות נעלות  על חשבון הרצון לקבל תענוגים,מתוך יגיעה ומאמץ, אנו נשלחים לתקן עוד חלקים של התמכרות לרצון לקבל תענוגים. זה מתבטא בירידות שאנו נופלים אליהם , וזה לטובתנו.זה בצורת בורג או ספירלה. אם נלווה עם האצבע במישוש את הספירלה היא תעלה ותרד עם סיבובי הספירלה. ולמרות שכל טבעת וחוליה בספירלה דומהשתי טיפות מים אחת לדניהזוכברטבעת אחרת ונוספת. וכעת נבין מה פירוש שה' דילג ממצרי למצרי וישראל אמצעי נמלט. שבעבודת ה' רק העליות נספרות ולא הירידות שתפקידן רק ליצר עבודת התגברות מחדש לעוד "חתיכת" רצון לקבל תענוגים.ועל ידי עליות רבות אחרי הירידות נוצר תיקון של מדרגה שלימה. לאחר מכן יוצאים ממצרים שפירושו משליטת פרעה שעניינו פריעה שפירוש המילה פריעה היא "חשיפה". כמו הפריעה בברית המילה או הפריעה של ראש האישה בפרשת אישה סוטה שחושפים את ראשה לפני השקייתה את המים המרים.ופרעה שבנו רוצה לחשוף כאן ועכשיו את כל התענוג האפשרי ולהשתמש בו לאגו.אנו מקבלים כל פעם בירידות עוד חתיכת התמכרות מצרית לתקן ובזה בהרבה פעמים יוצאים ממצרים. כי הרגל נעשה שלטון. לאחר מכן קונים עם המאור שבתורה והמאמצים מדרגה של רצון להשפיע.בהמשך צורת ה"ספירלה" ממשיכה בעבודת הצדיקים שקנו מדרגה זו אבל אז, כל העליות והירידות הם בהיכל מלכו של עולם. כלומר לא יורדים לחטאי החומריות אלא ברמת עוצמת ההשפעה.וזה פסח על שם הדילוג שלא נתיאש ונאמר מה שווה כל המאמץ אם כל הזמן אני נופל שוב ושוב באותו חטא .אלא הנפילה לא נחשבת ועליה מדלג ופוסח ה' כי כל מטרתה היא תיקון של חלק חדש שעוד לא תוקן.וזאת למרות שזה נראה ממש אותו חטא וירידה לאותו מצב.אך כמו במשל הספירלה מדובר בטבעת נוספת אך התמונה מטעה כי זה נראה ממש אותה צורת הטבעת הקודמת . וכעת נדבר על תסכול יותר חריף שנופלים לפעמים יותר  נמוך ושפל מהנפילות הקודמות וגם כאן הסדר הוא כמו בהרמת משקולות.שאם רואים שיש יכולת הרמה המשקולת הבאה תהיה יותר כבדה וממילא יותר קשה להרמה עם סיכוי יותר גבוה לכישלון. ואעפ"כ ברור שמדובר בהתקדמות בכושר ובכח.אילולא הסברים אלו לסדרי העליות והירידות בחיים הרוחניים אדם יפול ליאוש. ולסיכום הפסיחה היא ספירת ההצלחות בלבד כשהירידות הן "חומר גלם" עבורן.לפי זה פסח אינו רק סיפור הסטורי אלא תהליך שלם יומיומי שכל אחד מאיתנו עובר.שנזכה  לפסיחה ודילוג עם פרוטות שיצטרפו לחשבון גדול.(תמציתהשיעור אתמול בברוכין ממאמרי הרב ברוך שלום זצ"ל)שבוע טוב ממה שנשאר ממנו.


למה "הגדה" של פסח ולא "אמירה "  של פסח? מה ההבדל ומה זה אומר לנו ביומיום?.כשניתנה התורה מצאנו הבחנה של:"כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל.".ופרשו חז"ל בית יעקב אלו הנשים .בני ישראל אלו הגברים. הנשים הם אותם אלה שתכונת נפשם עדינה.ולכן כדי לחדור לליבם צריך יחס עדין ורגיש אליהם שאם לא כן הם לא יאפשרו כניסת המסרים לליבם. לעומתם יש את אלה שתכונתם עזה ותקיפה ואליהם צריך לדבר בעוצמה ותקיפות .יוצא מכך שלתורה אותו תוכן רק ה"מוסיקה" של המסרים והתוכן מושמעים בהתאם לכלי הקליטה של המאזין.בפסח אנו באים להאיר ולספר את יציאת מצרים אך סיפור זה צריך להיות התנעה של תהליך יציאה אישי ממצרים ולא נוסטלגיה הסטורית .שכן נצטווינו אישית :"בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".מכאן שאם לא נקבל את תוכן זה לליבנו בעוצמה כל כך תקיפה שתתחיל בנו מהלך אישי של יציאה מהמצרי ופרעה שבי לא באמת קיימתי כנדרש את סיפור ההגדה. זוהי גם הסיבה למוזרויות של לילה זה שעליהם שואלים מה נשתנה.והמה נשתנה המסורתי הפך כבר ללא נשתנה כי באמת הפך לחלק מהטקס שנתפס כשגרה. מטרת השינויים היתה התעוררות ליציאה מהשגרה והמדד אם אכן היתה פה הגדה זה האם הקושי והתוקף והחוזק אכן היה "קשה כגידים" ועורר בנו זעזוע בונה של הבנה "אני את החיים המצריים שלי משנה כאן ועכשיו לחיי חרות מהרצון לקבל וההתמכרות אליו. שנזכה להגדה  מזעזעת יוצרת שינוי אמיתי במהלך חיינו.

 

"הא לחמא עניה  די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים כל דכפין ייתי ויכול כל דצריך ייתי ויפסח".

תרגום ;זה לחם עוני שאכלו אבותינו במצרים. כל שרעב יבא ויאכל כל שצריך יבא ויפסח.לחם עוני - שלעני יש רק מה שחייבים הוא לא יכול להרשות לעצמו מותרות. והמצה היא תמצית חומר הקמח ללא תפיחה או התנפחות. ובמשמעות היומיומית המזון החברתי "הרייטינגי", בנוי מתקשורת מדיה פוזה מותגים והרבה אויר וצלצולים בלי תוכן ערכי אמיתי. בלי הבחנה מה באמת החיים צריכים . מהי עשיה ומהם דיבורים על העשיה. וכל אחד שרעב למילוי תכני חייו, מוטב שיהיה ניזון מדברים אמיתיים ולא מפוזות מדיות הלכי רוח חברתיים משתנים לפי החשק אלא ממזון אמיתי ערכי אלוקי יציב.וזוהי המצה שאין בה חללים אווריריים שאין בהם תוכן אמיתי. להיות מה שאנו באמת ולהיות ניזונים ממזון אמיתי שימלאו אותנו תכנים ומעשים ערכיים אמיתיים של ממש.מזה ניזונו אבותינו במצרים ביציאתם משם.מאמונה ביציאה ובמוכנות ללכת לאן שיובילו הערכים עם מסירות של הליכה לאן שיצטרכו ללכת ובלבד שיזכו לקיים את כל מה שצריך למען חשיבות הבורא וערכיו, שמילאה לחלוטין את ליבם. מה הביא לכך?.-מכת בכורות.זו אינה מכה שהיתה רק לבכורות הביולוגיים אלא לכל החשובים במצרים."מבכור פרעה ....וכל בכור בהמה".משמעות הדברים ליומיום שלנו היא שמכת בכורות שאנו צריכים בליבנו היא מכה לכל החשיבויות שמשתלטות על ליבנו כל אחד וחשיבויותיו, מכה, שתרוקן כל חשיבות אחרת, ותמלא אותנו אך ורק בחשיבות הבורא.זה מה שאנו אומרים בתפילת ערבית:"המכה בעברתו כל בכורי מצרים ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחרות עולם".מזה באים ליכולת של מזון שהוא רק מדברים אמיתיים וערכיים ללא השפעת החברה הרייטינג הפוזה והמדיה.וזה מיועד לרעבים לדברים אמיתיים שיבוא ויאכל את לחם האמונה שנקראת מצה.תמצית אמיתית ומפרש הרב ברוך שלום שמצה זה מלשון מצה ומריבה. על מה ועם מי המריבה?. רק מצווים עלינו לאכול מצה, וכבר הקיטורים "מה זה הדיקטים האלה".מדוע שלא נאמר איזה זכות לאכול בחושים החומריים שלנו מאכל שמחובר לבורא יתברך שציווה בכבודו ובעצמו את התפריט המיוחד הזה . לא "מגה שף", אלא מי שאמר והיה העולם ציוה עלינו את המאכל המיוחד הזה . ובדיוק ביחס של "דיקטים", או "לחם האמונה" שמבטא את היחס ללחם זה מתוך היחס לחשיבות הבורא והזכות העצומה לקיים את דברו נחלק ומתגלה מקומו ומעמדו הרצוני של היהודי. מאמין בחשיבות הבורא וחי אותה ולמענה, או הבורא זה "נקודת קצה רחוקה ומעדיף שתישאר רחוקה..."! ובנוסף על כך האמונה החדורה במצה ובטעמה מחלחל ומתפזר בכל האברים ומזין אותם באמונה הספוגה במצה.ואם נשאל האם באמת זה פועל כך?. נבין זאת מחיי היומיום. כל אחד יודע שהחום והאהבה שאמא מכניסה במאכליה לילדיה לא ישווה לשוםאוכל תעשייתי,וכל אחד יודע שמרגישים את ה"נשמה "שהיא הכניסה באוכל הביתי שבישלה לעומת מאכל מסוג זה שנעשה במפעל גם אם לא הכניסו בו חומרים משמרים. וכמו שכל אחד יודע שכשאוכלים בחברה נעימה ומאוד קרובה החיבור החברתי ואהבת החברים מורגשת באברים דרך המאכל שהחבר הכין ומחלחלת אהבתוומסירותו  לתוך אברינו, כך בדיוק האמונה שיש במצה טעם טוב וערב שראוי שיורגש מכח הרגשת חשיבות הבורא שציוה את תהליך אפייתו טעמו וצורתו.והכל תלוי כמה האמונה היא לא רק מעלהחיים אלא חודרת עד לחושים ממש. וכדי להגיעלכך ,צריך לעשות תרגילים באמונה תחושתית  והרגל נעשה שלטון כפי שמופיע בצעטל הקטן של ר' אלימלך מליזענסק. שנזכה.

זה חג החירות? שכל הזמן נקרעים בעבודות לחג? מהי הגדרת החירות. כולם חושבים שחירות זה חופש לעשות מה שבא לי.ולפי דרכה של תורה חירות זה ממלאך המוות. מוות זה ההיפך מהבורא שהוא מקור החיים. ואצלו אין רצון לקבל תענוג . ולפי זה מי שנדמה לו מתקרב אליו כי ברוחניות ההידמות מקרבת וההשתנות מהשני מרחקת.ולדבוק בו ולהתקרב אליו זה להתרחק מהרצון לקבל תענוג ולהתמכר אליו. לכן בעבודות הקשות גומלים אותנו בתהליך.גמילה מההתמכרות לתענוגים,לכן מי שמאמין שהחירות היא הרצון להידמות לבורא והשפעה, ירגיש חירות בקשיים ומי שאצלו זה לא חירות ירגיש גיהנום בקשיים.כי חג החירות הוא חירות מהרצון לקבל.לכן כל מי שסובל מהקשיים מקבל גילויים על עצמו כמה הוא משועבד היום לפרעה.שרצה הכל כאן ועכשיו שפרעה מלשון פריעה לגלות ולחשוף את התענוג מייד.זה גם עושה את ההבדל מהתייחסות למצות  כ"דיקטים" או כ"לחם האמונה".האם הקושי מנהל אותך ושובראותך, או האתגר שבונה בך את הגמילה מהלקבל לכיוון הלתת מעצמך הקרבה לערכי ה' ומצוותיו. ושנזכה להרגיש חירות אמיתית.


נגאלנו בזכות דם פסח ודם מילה. למה דווקא בגלל זה. מסביר הרב ברוך שלום במכתבים. דם בפנימיות התורה זה מלשון דממה .כמו שכתוב "וידום אהרון" לאחר שנהרגו שני בניו. ולמרות שיכול היה לשאול למה זה קרה דווקא לו ועוד הרבה שאלות , שתק. והאמין שזה לטובה ושיא ההטבה. כי הבורא טוב ומיטיב.וזה שהפה שלנו על הזמן מלא בטענות וקושיות לבורא למה ככה אתה מנהל את העולם בצורה הדפוקה הזאת של יסורים וזה נקרא שהפה שלנו שח  "פה-סח", ולא מדובר על הפה החיצוני בלבד אלא גם על "הפה שבלב" כלומר מה אנו מרגישים כלפי היסורים והקשיים בלב.על זה צריך לדמום בדממה ולבנות שרירי אמונה שה' מנהל את העולם בטוב ומיטיב גם אם זה נסתר ממני ולאמגולה לי.וכן בטענות שלנו על ברית המילה לתינוק. בלי לשאול אותו ולחכות שיגדל ויחליט בעצמו מה טוב לו אנחנו מלים אותו ובלי הרדמה ועוד רוקדים ועושים סעודה. היש "אכזריות" גדולה מזו?. וגם פה הדם-דממה. לשתוק ולבנות שרירי אמונה בכך שיש פהמנהל לעולם שכל עניינו כלפינו זה שיא ההטבה גם אם לא רואים ולא מבינים.ולכן האמונה הזאת מבטאת ככל שקשה ליצר אותה , נאמנות גדולה יותר כלפי הבורא. ובזכות כלי האמונה וצינורות האמונה ושרירי האמונה ההולכים ומתרחבים ומעמיקים, זוכים לגילויים יותר גדולים כי הגילוי הוא לפי עמידה במבחני הנאמנות .שנזכה לאמונה שלימה וגאולה שלימה .


בפיוט "דיינו"שאומרים על כל פרט שעשה לנו ה',מדוע ומה זה בא לומר .אנו צריכים להאמין שכל מה שעושה הבורא המושלם -שלם. אם כך, כבר בפעולה הראשונה שעשה לנו, יש שלימות ואם כן מדוע בכלל צריך עוד פעולה?. הלא גם דבר אחד שעושה הבורא הוא מושלם.לכן מי שמאמין בכך באמונה שלימה לא צריך כלום יותר .ובפעולה אחת שעושה הבורא כלפינו כבר יש את כל השלימות גם אם זה בנתיים נסתר מאיתנו. לכן מתוך אמונה זו אנו אומרים "דיינו" על כל פעולה בפני עצמה. ומכאן לחיי היומיום שבכל דבר בחיים שמחולל לנו ה' צריכים להאמין שיש בה את כל השלימות. ואז יש בזה חיי עדן. ואם לא בונים אמונה כזו שיורדת לתחושות אז כמה שיש לך,חייך גיהנום כי אף פעם לא יספיק לך. שנזכה לממש פיוט זה כל השנה. חג שמח

פורים

אזני המן: מה הקטע?.המילוי שרצה למלא את הרצון לקבל ובעל הסולם כתב שהיה צריך לומר"כיסי המן " ולא "אזני." אך כידוע שכשמתקבל שם בעם זה בעל משמעות עמוקה. ולכן הרשע שבתוכנו-"המן" הולך בדרך הקומבינה כלומר נשקיע מאמצים בעבודת ה' כדרכי הצדיקים ואז נקבל תמורת ההשקעה - "בוחטה" "חרתה" ו"יאכטה". ועולם הבא ושלוםבית  וזוגיות ורשימת המכולת הנהנתנית ארוכה . ובקיצור שיהיה "צדיק יכין ורשע ילבש".וזה מכונה בקבלה השפעה ומכונה -"בינה" וגם "אוזן".אולי כי האוזן אמורה ליצור בנו שמיעה וכדי לשמוע את האחר אם זה הבורא ועם זה החבר אני צריך לבטל את עצמי ואת הרעשים שבתוכי ולשמוע לגמרי את זולתי. שזה ביטול מוחלט כלפיו כדי לשמוע אותו ואותו בלבד. ובשביל זה הוא  צריך להיות מאוד חשוב לי ויקר לי בחשיבות כזו שמפוצצת כל חשיבות אחרת. ולכן אזני המן הכוונה ההשפעה שהרשעים שבנו עושים שמטרתה שהרצון לקבל תענוג יזכה לתוצאה של הרבה תענוג בעקבות המאמץ שיצר ולכן זה מצד אחד אוזן וביטול והשפעה אבל בגלל שהכל זה לקומבינה לקבל את התמורה הנהנתנית לכן זה אוזן, אבל של המן. וזה גם מה שהפירסומת אומרת "לתת זה לקבל."וזה כמובן בניגוד למאמר חז"ל אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא שלא על מנת לקבל פרס.אם כן למה אוכלים אוזני המן ולא אוזני מרדכי שהיה באמת צדיק? כי מרדכי מצד עצמו לא רצה כלל לקבל וכדי לקבל הוא היה צריך את הרצונות הגדולים לקבל מהמן וכך מסביר בעל הסולם למה גידל המלך את המן והתשובה, כי רצה לתת למרדכי שהוא בהשפעה גמורה תענוגים אז היה צריך להגדיל לו את החשיבות של התענוגים והרצון לקבלם לא לעצמו אלא כי ה' רוצה שיקבלם ואכן את כל אלו לקח מהמן לקדושה לא לקבל פרס אלא להשתמש בפרס לכבוד ה'.בדרך זו גם יעקב אבינו שמצד עצמו לא רוצה ברכות וכדי שיבנה בו רצון זה מלבישתו אימו רבקה את בגדי עשיו שהם הרצונות הגדולים של עשיו לקבל על מנת שיעקב ישתמש בהם לכבוד ה'. וכן במצרים שלקחו כלי כסף וזהב ושמלות כדי להשתמש בכלים-רצונות אלו בקדושה כי אברהם דאג שהיות שעם ישראל צדיקים לא ירצו את כל אוצרות האלוקות שבארץ ישראל ועל כן שאל את ה' במה אדע כי ארשנה. עם ישראל יסתפק במועט ולא ירצה את הארץ ועל זה ענה לו ה' שהם יהיו בגלות מצרים ויפתחו רצונות לקבל גדולים ממצרים שזה מה שאמר לו "ואחרי  כן יצאו ברכוש גדול" ועם רצונות אלו כבר ירצו את הארץ אבל לא לעצמם אלא לעבודת ה'.שנזכה לאוזני המן לקחת את המן ורצונותיו לדרגת האוזן הביטול וההשפעה  ולהגיעבאמת לגמר התיקון לא רק בפורים אלא פורים לכל השנה.קופיקו. פורים שמח ומבדח
מגילת אסתר שהגילוי של טוב ומטיב ה' בהבנה והרגשה בא על ידי ההסתרה שהיא השליטה להנות מכך רק כי ה' רוצה ולאכיאני רוצה להנות. וזה מה שמביא בעל הסולם ממשה רבינו שכתוב בסנה"ויסתר משה פניו כי ירא מהביט"ואמרוחז"ל בשכר ויסתר משה פניו זכה לתמונת ה' יביט. וזה מגילת אבתר גילוי שבא על ידי ההסתר .בדיוק כמו צילתה מרובה מחמתה. צל האמונה בסוכה שמסתיר את גילוי אור השמש. שלהיבנות על האמונה שבאה בזמן הסתרה ובזמן גילוי יוזמת הסתרה כדי להמשיך כל הזמן אמונה שהיא התנאי לגילוי. גילוי דבא על ידי הסתרה.
למה משולשות אזני המן?.כי בגמר התיקון ישתמשו בתענוג על מנת להשפיע  ולא יהיה מקבל על מנת לקבל. אז מארבע המדרגות של מקבל על מנת לקבל , משפיע על מנת לקבל , משפיע על מנת להשפיע , ומקבל על מנת להשפיע, מדרגה אחת אף פעם לא תהיה יותר אפילו לא בגמר התיקון ולכן רק  שלוש מדרגות. כלומר יקחו את הרצון לקבל הגדול של המן שרצה להשתמש בו במדרגה האסורה של על מנת לקבל , ויתקנו אותה שכל הרצון הגדול הזה יהיה מתוקן לעל מנת להשפיע נחת לבורא וערכיו ותימחק המדרגה הרביעית משימוש ויבולע המוות הזה לנצח.וזה רמוז בשלושת הפאות והצדדים באוזן המן.שנזכה לגמר התיקון בפורים זה לכל השנה.פורים שמח

טו בשבט

המנהג לאכול פירות יבשים שהתקבל בעם, נבעה מהסיבה הטכנית שהםמשתמרים גם לא בעונתם.אך כל מנהג כזה יש לו כשנתפש והושרש, עומק פנימי.כי הענף הגשמי מחוברתמיד לשורש רוחני. ועל דרך הסברה יש הבדל משמעותי בין מתיקות אטרקטיבית שכמו שהיא באה מהר ובקלות היא גם נעלמת מהר ומגיעהבמקומה ריקנות. זה מה שקורה לפרי רגיל שמתיקותו וטעמו חולפים מהר , הם עונתיים, ולאחר זמן, מגיע הריקבון.הפירות היבשים עוברים תהליך שמטרתו לשמר את המתיקות לאורך ימים .זה מלמד שמתיקות אמיתית היא המתיקות המשתמרת ואינה חולפת. זוהי מתיקות עבודת ה'.היא באה מעצם חשיבות העבודה ולא מהתמורה שנקבל בסופה. ולכן העבודה עצמה מהווה הדלק לטעם המתוק. לכן ככל שנחשיב את המאמץ ונבין ונרגיש את ערכו , תשתמר המתיקות.לכן אולי סדרו משמיים שפירות טו בשבט יהיו משתמרים ולא חולפים ושזה יתקבל כך בעם.שנזכה לעבודת ה' והרגשה תמידית בחשיבותה.

מטרת האדם כמו האילן להוציא פירות מחייו. ולכן הוא נמשל לאילן או לעץ השדה. שתפקידו כמו שמו אדם נגזרת מהמילה אדמה שכמו שהיא מוציאה עצמה מהכח לפועל כן תפקידנו לתפעל כל הזמן פעילות שתביאנו לפירות.ומהן הפירות של הקדושה?. להגיע לגילוי הבורא בחשיבות והרגשת הלב שכל מה שהיה לי בעבר בהוה ובעתיד וכן לכל בני העולם הוא שיא ההטבה . גם בהבנה של זה וגם בהרגשה.זוהי המטרה שה' רוצה מאיתנו להגיע אליה וזה הפירוש של גילוי "טוב ומטיב".לזה צריך הכנה של הכשרה שלא נתמכר לרצון לקבל תענוגים כי זה מרחיקנו מהבורא. לבורא אין רצוןלקבל כי הוא מושלם.(נקודת מוצא והנחה אמונית)ומי שיש לו רצון לקבל תענוגים הוא חסר ולא מושלם והפוך מהבורא. ולכן להתמכר לרצון זה , מרחיק מהבורא .הכשרה זו מתבטאת בעבודות האילן.בענף הגשמי של עבודות האילן יש הקבלה לעבודות הרוחניות באילן הרוחני -אישיות האדם ורצונו.עבודת הזיבול. כמו שבאילן הזיבול מייצר וממריץ כח צמיחה , כן העיסוק שלנו בכמה ה"זבל "שאני שקוע בו עד צואר הורס לי את החיים ומבזבזם והופכם למלא בשטויות במקום בתוכן ראוי ואמיתי שבונה אותי, מחייב את האדם להשתנות. וככל שמרגישים את הכאב שבזבל שבנו יותר, כך זה אמור לא לייאש אותנו אלא להבין שזה בא לטובתנו כמו החקלאי ששם זבל בצמחים, כך ה' מגלה לנו כמה אנו מקולקלים כדי שזה יהיה בלתי נסבל ונקדם את עצמנו לצאת מהמצב המקולקל."מעדרין":חופרים בעיקרי האילנות שהאדם צריך לחפור באישיותו לברר מה תכליתו בעולם. וכמו שבאילן זה מאוורר את שורשיו ומדלל את האדמה כדי שיתאוורר, כן העיסוק המתמיד בתכלית באופן שבכל רגע אתה שואל את עצמך. האם מה שאני עושה כעת הוא משרת את התכלית שבשבילה באתי לעולם זה מחייב אותנו להתנהל נכון ושומר עלינו לנצל כל דבר להביאנו למטרה שלמענה נבראנו להגיע לפירות של גילוי איזה טוב ה' של טוב ומטיב ברמה ובעוצמה של שיא ההטבה תמיד לנו, ולכל בני העולם."מייבלין". היבלת על הצמח היא בליטות על הענף והגזע ואותן צריךלחתוך.ובעבודת ה', ה"פוזות"שאנו עושים להראות ולהבליט כמה אנו טוביםכדי שכולם יראו ויעריכו ויכבדו אותנו צריך לחתוך. כי אז אתה עובד לא את ה', אלא את החברה .ולכן הסימן שזה לא פוזה זה שהיית מעדיף בלב שלא יראו אותך עושה מעשים של קדושה.אך כמובן אין הכוונה שבגלל זה אני יהיה חילוני בחוץ, ודתי בפנים. שזוהי עצת היצר .אלא שהיית מעדיףשלא יראו אותך עושה זאת כי זה דברים אישיים בינך לבין ריבונו של עולם כמו אהבת אהוב לאהובתו שהיא אישית יקרה ולא אמורה להתבלט בשל עניינה היקר.לכן צריךלהסיר את ההתבלטות והמוחצנות בעבודת ה' ברצון ולא לרצות להתבלט למרות שבמעשה זה הרבה פעמים הכרחי כמו תפילה במניין וענייה בקול אמן ויהא שמיה רבה ועוד."מפרקין": מדללים את העלים מהעץ שלא יכבד לו. כך העלים מראים את עבודת ה"לא לשמה" האמורה להביא ל"לשמה". וכמו שצמיחת העלה קודמת לצמיחת הפרי אך המטרה היא הפרי, כך צריך לפרק את חשיבות הלא לשמה על מנת למהר את יכולתצמיחת הלשמה שלא יכבד הלא לשמה ויעכב את הלשמה. כי הותרלנו להתחיל ללמוד שלא לשמה רק כדי שנגיע  ללשמה.מהי ההגדרה של לשמה?. לשם המטרה שנתנה התורה. והיאלהפיק ממנה את המאור שבה , שהוא הכח של הכל יכול - הבורא יתברך. ולמה שנרצה את הכח הזה?.כי רק הוא יכול להפוך לנו את הטבע מהתמכרות לרצון לקבל תענוגים לשליטה בכך ולהתהפכות הרצון הזה לרצון להשפיע למטרות הבורא.לכן ככל שנפרק את חשיבות ה"לא לשמה" של לימוד למניעים אנוכיים ובתוכם כל המניעים למיניהם גם הרצון לעוה"ב וגם הסיפוק מהלימוד ונבין שהם ממכרים ומרחיקים מהמטרה הנכונה, כך נמהר את צמיחת ה"לשמה".וכן ככל שהקשיים מפרקים אותך בחיים כךההתמודדות מולם בונה אותך. וזה העליות והירידות החיים."מאבקין."שמים על השורשין המגולים אבק.ובעבודת האדם כשבאים לו מניעים שכליים ואיטרסנטיים בעבודת ה', הוא צריך להאבק בהם.ולא לאפשר להם לפגום  בחשיבות עבודת ה' שלו.חשיבות עבודה זו צריכה כל הזמן תיחזוק .כמו הצמח ועבודותיו."מעשנים"- העשן סביב האילן אמור להמית את התולעים והחרקים שבו.אם האדם סומך על גודל האמונה שבו שתתן לו מעמד של קבע וסוג של תעודת ביטוח בכך שהוא כבר קנה מעמד ברוחניותו צריך לדעת שזה יביא ריקבון כמו המן שהשאירו אותו להתיישן ומייד באש והביא תולעים. ולכן אמונתו צריכה לשמר את הרגשת הנמיכות שלו שהוא כולו תולעת בעבודת ה' ומחשיב רק את הבורא ולא את עצמו ואת תעודותהביטוח"הרוחניות שלו.וכמו שהעשן שורף בעיניים ומעוורם כך צריך לדעת שכל ראייתנו היא עיוורון מול הראייה האלוקית כי ראייתנו של כל דבר באה מרצון של לראות בכל דבר מה נרוויח לעצמנו ולרצון לקבל שלנו . ולבורא אין רצון כזה . וראייתו היא מרצון לא מוגבל לכן ביחס לדברי תורתו והנחיותיה אנו עוורים ובודאי לא מבינים. כל הבנתנו צריכה להתבסס על אמונת ה'.שזה נקרא שכל של קדושה.ועבודות המבוססות על משהו אחר שריךלעשן ולשרוף."מסקלין"- סיכול אבנים והוצאתם מהשדה. אבן מלשון אבה - רצה. וכן מלשוןהבנה. הרצון להבין כל דבר מראש למה לי ומה יצא לי . ולסקל האבנים זה שלמרות שלא בא לך.ואתה לא מבין למה ,בכלזאת אתה עושה את דבר ה'. וזהו" והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר"." מכרסמים". מורדים את ענפי העץ היבשים ממנו ובעבודת האדם לא להתייבש ולעבוד מכח האינרציה וההרגל אלא כל פעם בהתלהבות מחודשת של חשיבות עבודת ה'.ולחדש את הרבק בתחבולות אין סופיות ותיפעולים אקטיביים יזומים לעורר זאת. בבחינת אחרי המעשים נמשכים הלבבות." מזרדים" להוריד ענפים לחים כשהם מרובים.לפעמים ה"התלהבות "מרובה כל כך בעבודת ה', שהיא לא מאפשרת לצמצמה ולבטא אותה במעשים יומיומיים של עבודת ה'. ואז צריך לקוצצה ולהכניסה ליכולת תיפקוד מה שנקרא להפוך את האפקט לאפקט פעיל ובונה ולא מרחף בלי יכולת ביטוי ובנייה בעולם העשיה.שנזכה להיות אילנות טובים עם פירות מתוקים.טו בשבט הגיע חג לאילנות.(עלפי מכתבים של הרב ברוך שלום זצ"ל.)טו בשבט שמח .

ברכת שנה טובה לסילבסטר

האדמו"ר מאפטא היה אומר מדי שנה בליל זה 'שנה טובה' (א גבנטשע ייאר), אמרו לו החסידים זה חג של הגויים.
ענה להם - נכון, אבל תבינו את ההסבר.
אנחנו היהודים בראש השנה מתפללים ועושים תשובה, הגויים בראש השנה שלהם משתכרים ומשתוללים.
בשמים רואים את זה וגם אם עד עכשיו ח"ו לא זכינו שכל התפילות יתקבלו, הרי ההתנהגות של הגויים בראש השנה שלהם עם השכרות והשיכורים גורמת לתפילות שלנו להתקבל.
שנה טוב א גיט יו"ט און אבענשטע ייאר, לפי הלועזי כמובן.

 

עשרה בטבת

עשרה בטבת שבו התחיל את המצור נבוכדנאצר על חומות ירושלים.מה זה אומר לנו היום?.שאם אני מרגיש שהתורה ערכיה ומצוותיה מנהגיה ותקנותיה וגזרותיה חונקים אותי, זה המצור על חומות ירושלים שבתוך ליבי.וזה מלמד שכל הארועים הללו הם תחילת החורבן במקביל לארועים הסטוריים ,בפנימיותכל אחד מאיתנו.וכבר הזכרנו על פי הר' חיים ויטל תלמיד הארי הקדוש, שחומת זה אותיות תחום וחותם .החותם מראה על תוקף וחוזק הצ'ק והשטר. והחותם של ה' בליבנו  מראה כמה הרצון שלנו מחובר אליו וכמה חשיבותו חתומה וממלאת את ליבנו בלי להשאיר מקום לתרבויות זרות .ואם אנו מרגישים שה' והוראותיו מצירות את חיינו וצעדינו וחונקות אותנו אנו בהשפעת המצור של נבוכדנצר ועל זה יש מקום לצום ולעורר עצמנו בתפילה שנזכה שבמקום להרגיש כך שתחזור הרגשת השמחה על הזכות שנפלה בידינו להיות במשימותיו החשובות של הבורא לתקן עולם במלכות שדי. שנזכה להשתחרר מהרגשות המצור והחניקה ולקבל עול מלכותו בשמחה וחשיבות.

 

חנוכה

הגמרא שואלת מאי חנוכה כלומר מה זה חנוכה. ושואל הרב ברוך שלום מדוע בחנוכה שאלה ובפורים לא שאלה הגמ'.ועונה שפורים הוא נס על גזירת השמדה גופנית. וכשיש כזו גזירה כל אחד מרגיש את הסכנה הפחד והאימה וכשניצלים מרגישים את גודל הנס. אך כשאין איום פיזי אלא רוחני שמתבטא בפיתויים מתוקים של תרבות אלטרנטיבית מתוקה אטרקטיבית ומושכת שמגרה את כל היצרים כולל הגירוי השכלי בפילוסופיה ממשיך לתאוות המין ולתאוות הקנאה והתחרות של מגרשי התחרות והתאטראות, זה לא מרגיש מאיים ולהיפך זה מרגיש מושך ומחייה. זוהי הסכנה של איבוד וטישטוש הקיום של הזהות התרבותית היהודית בפרט ובכלל.ולכן יש צורך שאדם יברר קודם בהרגשה ובהבנה שהוא בגלות נוראית . מה ששמעתי את הרבה הקודם מויזניץ שכינה זאת בפני"השואה הלבנה".שנראית זכה נעימה ומתוקה ומשמידה את העם בהתבוללות מתוך שאיפה למחקו מזהותו. לכן נברר בתוכנו כמה ההתייוונות הזאת קיימת בנו היום בפרט ובכלל. במכבי הפועל ביתר התחרות השנאה האלימות וממשיך לתרבות הצבאית של תחרות עד אלימות  ביןגולני לצנחנים וכדומה ממשיך לכל אחד מאיתנו בפיתויים היווניים שמדברים שכליות ואוכלים ומכלים את הפנאי על ידי סמרטוטפונים ועייפונים ואפליקציות  ומנסים לפלסף את התורה בדיונים שמטרתם לא בירור דבר ה' אלא גירוי אטרקטיבי מעין פילוסופיה מהנה את השכל לשם ההנאה היוונית שבנו.וכשכל אחד רואה בתוכו מאי חנוכה אז הוא גם מבין וחי את גודל הנס. שאם באמת חשוב לו להינצל מההתייוונות שבו , הוא מודה לה' שזיכה אותו לבנות את מגדל וחומת חשיבות ה' בליבו -רצונותיו,ולסתום את כל הפרצות בחשיבות זו שניסו ופרצו בו היוונים ותרבותם המושכת.וזה מה שאנו אומרים על היוונים "ופרצו חומות מגדלי. וטמאו כל השמנים".השמן הוא האמונה שמאירה בחושך של הכפירה והיוונים טמאו את האמונה וגרמו להרגשת חשיבות בלבבות של העם של כל תרבותם היפה והמושכת .ועל זה היה הנס.ולכן שלא כמו נס בגשמיות שכולם מרגישים בסכנה ומודים על ההצלה , כאן ברוחניות זה דורש הכרה שבכלל אתה בסכנה ובגלות רוחנית.ורק אחרי שמגלים זאת אפשר להבין את גודל הנס  ולכן שאלה הגמרא מאי חנוכה ולא מאי פורים. שנזכה לגאולה רוחנית ולמגדל וחומת חשיבות האמונה בליבנו .מאור החנוכה לכל השנה.

היות שכל עניין החנוכה זה להתחדש בחשיבות האמונה בבורא וערכיו ולהאיר זאת בתוך החיים ובכל עצמותנו, מעניין שזה מתגלה בשם סופגניה- לספוג את יה בחיינו ולביבה- להכניס את יה בלבבינו. ועל ידי אכילתם נספג התוכןהרוחני שנתפס במאכלים אלו התוך כל תא בגוף. וכך זוכה כל הגוף בתוכן הנעלה הזה ומוחדר תוכן זהבתוך החושים.חנוכה שמח

 

סוכות

הערבה -

חסרת טעם וריח ונקראת מצד שני, ערבה מלשון עריבות. ומה כל כך ערב בה הלא אין לה ריח וטעם?. אלא שזהו ענף גשמי של עבודת ה' בזמן ההכנה וההסתרה. שלמרות שיש לך הסתרה ו"שכינתה בעפרה". כלומר אתה טועם טעם של עפר בעבודת ה', והיא קשה והזויה, אך אם יש לך את החשיבות שלה, זה נותן לך טעם במה שאין בו טעם. וזה  מתוך האמונה שעצם זה שזכית לעבוד את ה' מצד חשיבות הבורא בליבך , זכית. וכשמרגישים חשיבות בלב כלפי משהו או מישהו זה נותן כח לעבוד וטעם של חשיבות בעבודה ואז גם שמחים שזכינו לעבוד קשה למען משהו חשוב. ואיפה זה ניכר באדם והוא נבחן על זה? אם הוא עובד את ה' בשמחה.ועל זה רומזת הערבה.לתת טעם של חשיבות וריח של חשיבות במה שמצד עצמו אין בו טעם, אך החשיבות נותנת לו טעם. כמו למשל ה"סוכריות של ארץישראל."(למי שהיה בגיבוש שלנו)לכן ערבי נחל כי זה דורש כל הזמן רעננות ומקור חיות לעורר כל פעם את החשיבות מחדש ולא לתת לה להתייבש ולהזדקן ולהעלות "אבק".שנזכה לרעננות ועריבות הערבה.


הלולב -

על פי הרב ברוך שלום הוא הענף הגשמי של מהלך רוחני ממצב של -"לא לב" לתוצאה של "לו לב".כלומר, בצליל של המילה לולב יש את המשמעות ההתחלתית שאין לנו לב לערכים של הבורא, וזה אמור להיות תהליך שעל ידי שאנו כופים את עצמנו אנו נכנסים להרגל שנעשה טבע שיהיה לנו לב שהוא כולו לה'.- לו לב.הכפיה רמוזה במילים "כפות תמרים ".כפות-כפיה, "תמרים"-מורא. כלומר מתח מתמיד של כפיה המביאה להרגל,המביא לטבע שני של תחושת שייכות מלאה ל בורא וערכיו.וההדסים המשולשים מרמזים בענףהגשמי על האבות אברהם יצחק ויעקב, שתמיד צריכים אנו לומר "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי".שתמיד יש לנו יצר לומר לעצמנו שכל הסיפור הזה מתאים ליחידי סגולה.אז זהו שלא. שאומרת התורה "לא בשמים היא". "כי קרוב אליךהדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו".וזה דבר שהקושי בו גורם לנו  שאין בזה לא טעם ולא ריח ואלו הן הערבות שאף על פי שאין בהן טעם וריח שזה טעם העפר שבשכינה בכל זאת העבודה הזאת צריכה להיות בשמחה. ואיך? מצד חשיבותה. שכשמעוררים בלב חשיבות יש כחלהתבטל אליה ולהקריב למענה.

"סוכת עורו של לויתן".

על פי בעל הסולם אין בכך ממש לויתן ולא לגבי האגדות נאמר "איןהמקרא יוצא מידי פשוטו".אלא באגדות רק הפנימיות מלמדת והחיצוניות נזרקת(ספר ההקדמות בהקדמה לפנים מסבירות).הלויתן הזה הוא המשך דברנו מהתשליך. למה "תשליך "ולא "תזרוק"?.כי כל מאמצינו בעבודת ה' שכביכול נפלו והלכו לטמיון ול"מניעי אגו " כאלה ואחרים, שום מאמץ לא נמחק והכל שמור לנו לגמר התיקון שזדונות יהפכו לזכויות.ואז כמו "השלכת חכה" נאסוף חזרה ,את הזכויות שנפלו לזדונות, לזכויות.זה נאמר על ידי דוד המלך."זה הים גדול ורחב ידיים שם רמש ואין מספר חיות קטנות עם גדולות לויתן זה יצרת לשחק בו".מלמדנו שכל נקודות החיות וההתלהבות והמאמץ שעשינו בעבודת ה' ונפלו לים הגדול של האגו שמטביע את כל החיוניות בעבודת ה', מחיוניות של השפעה למטרות הבורא וערכיו והשפעה לנבראיו לחיוניות שבאה מהים הגדול של האגו,זה לא מת ונאבד אלא זה חי מתחת למים וזה יצא מתוקן משם. ולעתיד הקב"ה יקבץ את כל החיים והמאמצים שהשקענו בעבודת ה' לכח התגברות ומאמץ אחד גדול שכולל את כל המאמצים הקטנים. בבחינת פרוטה לפרוטה מצטרף לחשבון גדול. וזה מתבטא בלויתן החיה הכי גדולה בים. מהעור שלה יעשה סכך הסוכה  בגמר התיקון.העור אותיות עיור.שצריך להיות עם כח שכשנותנים משמיים להחשף לתענוגי הבורא שהם תענוגים מושלמים( לא כמו תענוגי העוה"ז שמתכלים ונגמרים)יהיה כח לעשות עליהם מסך ו"ברקס " ולא להתמכר להם וזה להיות בבחינת עיור כמו שכתוב "מי עיור כי אם עבדי וחרש כמלאכי" ביחס לעובד ה'.וכמו שכתוב "בשכר ויסתר משה פניו כי ירא מהביט זכה לתמונת ה' יביט." והעיורון הזה מביא לקבלת האור והגילוי כי אין חשש שזה ימכר ויהרוס. כמו זכוכית שככל שהיא מפויחת יותר ניתן יותר לראות דרכה את השמש. ולפי זה נבין גם מה שכתוב על ר' מאיר שאצלו הכותנות עור שכתוב בתורה שה' עשה לאדם וחוה, היו כתובים כותנות אור וזה כלי ושפע.ההסתרה מביאה ליכולת הגילוי והמסך שמחסן מפני הנזק שאור ללא שליטה עלול לגרום. והסכך שהצל מרובה מהחמה מהווה הענף הגשמי לנענע את השורש הרוחני שנייצר צל ששומר, שתמיד השליטה בגילוי תהיה מרובה מהגילוי ועוצמתו, ותהיה ביניהם התאמה. ובגמר התיקון יהיה מסך ושליטה ושמירה על כל התענוג שמייעד לנו הבורא וזו הסוכה מעור הלויתן שאנו מזכירים בתפילת הפרידה מהסוכה הקדושה האהובה והמתוקה.שנזכה להמשיך את כל האור שיש בדברים אלו לכל הסכך השנתי לכל השנה. מועדים לשמחה

יום ירושלים

לכבודה של ירושלים ביום ירושלים.מדברים שנאמרו בסוף מסע 67 קמ' הבוקר בשערי ירושלים.

כידוע יום זה כ"ח באייר הוא גם יום ההסתלקות של שמואל הנביא.עליו נאמר:"משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו."..שהיה שקול כמשה ואהרן.

תפקידם היה- אהרן לישר את לב העם תפקיד הכהן, ומשה להשתית זאת במלוכה שררה ושליטה בפועל

בתיפקוד ההלכתי האישי והממלכתי שהיה שקול כמלך שנאמר עליו "ויהי בישורון מלך".

וכך כותב הרב צבי יהודה שעניינם של הנביאים זה לא לחדש הלכות אלא ליישר את לב העם ולקיים בהם"זכרו תורת משה עבדי".

ותפקיד המלך הוא ליישם את זיכרון זהשל הערכים בלב על ידי ביצוע מעשי בפועל של הלכה אישית וממלכתית.

שתי תכונות אלה שהיו מפוצלות על ידי משה ואהרן התאחדו אצל שמואל הנביא באישיותו.

ולכן הוא ביקורתי כלפי העם המבקשים מלך.כי בו התקיימה האישיות האידיאלית של מלך ואם הם רוצים מלך, סימן שזה מלך ככל הגויים מתוך רצון לא אמיתי.

זהו בדיוק עניינה של ירושלים. שבשמה יש צירוף של שני שמות. יראה ושלימות.

כי יראה מתוך הערצה לבורא, שהיא היראה השלימה , גורמת למעריץ , לרצות לפעול למען מושא הערצתו.

כמו משמש של רבה שרוצה רק לזכות לשרתו מתוך הערצה וביטול.

והמדריגה של ירושלים של מעלה בתוכנו היא להגיע שנעריץ ונחשיב את הבורא חשיבות כזאת שתפוצץ כל חשיבות אחרת בלב

ואז יהיה לזה ביטוי מעשי אישי וממלכתי שנרצה רק עוד ועוד להמליכו עלינו בפועל ופעולות.

שנזכה על ידי המאמצים הזיעה השפשפות היבלות החום השורף בהליכה לירושלים של מטה להגיע לירושלים של מעלה.

 

חול המועד פסח

לפי בעל הסולם האור של שבת חול המועד צריך להאיר עד שבועות.

והמיוחד בשבת חול המועד שיש מועד וחיבור לה',

בהתעוררות ודחיפה מלמעלה שזה תורה שבכתב שנתנה משמים ויש שבת בראשית שקבועה וקיימת על ידי הבורא מה שאין כן המועדים ,

שישראל מקדשים אותם.ובתורה זה מתבטא בתושבע"פ.

שתלמידי החכמים מחדשים ויוצרים בה על פי הכללים שנתנו בתורה שבכתב.

והקשר לבורא מתגלה כחזק ועוצמתי יותר כשהוא בא מיוזמת הנבראים ויצירתם.

שזה מראה שאש התורה כבר נתפשה בהם והם בוערים מעצמם לה' על ידי מה שמוסיפים העמקה והתמדה ויוזמות כלליות ופרטיות בעבודת ה'.

ומסביר הרבה מפיאסצנה שזה כל מה שיהיה מאיתנו בעולם הבא וגן עדן.

מה דמיוזמתנו התעוררנו ללמוד תורה ולקיים מצוות ולעשות מעשים טובים. 

כי אז מוכח שהתורה וחייה נמצאים בנו מתוך שייכותנו זו אנו מתעוררים אליה בפעולות האלו.

ובשבת חול המועד ,יש חיבור בין המדרגות העליונות שבאות להבעיר אותנו שזה שבת בראשית שנפגשת עם חול המועד כלומר עם עשיית החול, למועד.

ולכן קוראים את סירובו של משה שאחרי חטא העגל ,המלאך של ה' ילך עמנו, אלא משה רוצה את ה' בלבד .

וזאת משום שאחרי החטא הצורך והתשוקה והרגשת השייכות לה' מתוך כאב החטא והצער והחרטה עליו, 

כל כך בוערת בנו שאנו רוצים אותו בלי מתווכים ואמצעים שיעזרו לנו אלא אותו בלבד.

ולכן גם שיר השירים לבטא האהבה הישירה והגבוהה ביותר לה'.

ולכן אולי יש אצל החסידים שבשבת זו לא שרים שלום עליכם, וזמירות ולא אומרים יקום פורקן וכגוונא.

כי זו שבת של שייכות לה' ללא אמצעים שמעוררים אותם.

שנזכה לאור שבת חול המועד עד שבועות .מועדים לשמחה.

פסח

לספר ביציאת מצרים זה להאיר בלב שלנו כלומר ברצון שלנו את ההגדה. והגדה זה מלשון דברים הקשים כגידים כמו שנאמר במעמד הר סיני .

כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל .בית יעקב אלו הנשים ובני ישראל אלו הגברים ..

ומי שמתגבר או רוצה להתגבר צריך שסיפור יציאת מצרים יזעזע אותו וירגיש את הקושי בשעבוד ואת עוצמת היציאת מצרים הפרטית שלו בסיפור חייו האישי.

וזה לספר ביציאת מצרים שיאיר בלב החשיבות של היכולת לצאת מהשעבוד לרצון לקבל ולהיכנס לעולם של השפעה גמורה

וזה לספר ביציאת מצרים כל אותו הלילה עד שיגיע זמן קריאת שמע של שחרית.

להאיר בלב עד שנגיע לרצון לקבלת מלכות שמיים שעושה מהשחור שחרית כלומר אור.

שנזכה לגאולה שלימה.חג שמייח.

חנוכה

 

חנוכה זה להתחדש ביציאה מעשיית תורה מצוות ומעש"ט מכח השיגרה .

להתחדש בהתלהבות מהחשיבות שלהם שתאיר את אור ההתחדשות בלב של כל אחד מאיתנו .

ולכן אפשר להבין מה שאומר הרב ברוך שלום זצ"ל שזה כמו חניה מהמלחמה לצורך חידוש הכוחות וחזרה אחרי התחדשותם לשדה הקרב.

ולא לטעות שהמערכה נסתיימה.

ומסביר השפת אמת שזה מרומז בפסוקי התורה.בשבט אשר ישנה הברכה בתורה "וטובל בשמן רגלו".

מרמז שכאשר אתה עושה מתוך ההרגל אין את הרגשת האושר שהזדקנה והתיישנה .

ואז בכל פעם שזה קורה צריך לטבול את זה בשמן. שהוא חומר בעירה לעבודת ה'.וכשעושים זאת זה מביא אושר בחינת "אשר".

ואיך טובלים בשמן ?.טבילה זה כל כולך בלי מחיצות וחציצות. לפעול גם רצונית וגם מעשית בפעולות חריפות שדורשות את כולך לביטוי החשיבות האלוקית של מה שאתה עושה.

עד שאתה מרגיש זאת הלב. כמו לצעוק את החשיבות הזאת בכל הכח. כמו להיקרע על מאמץ של מצווה או לימוד עד כלות הכח או מיצוי הכח.

וכן מביא את הפסוק" נר לרגלי דבריך". שאמר דוד המלך.שכשדברך נעשה הרגל, המענה לכך זה נר.וגם האש של ההתלהבות צריכה להיות מבוקרת.

כמו להבה של נר שלא שורפת אלא מאירה בחורים ובסדקים. וכזה היה יוסף שנאמר עליו ביחס ליעקב "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה".....וכו'.

שרק יוסף מאיר את מצרים בתיקונו ומנהיגותו בשיא החושך והטומאה המצרית. וזה על פי שמו. יוסף שמוסיף כל הזמן תוספות יזומות מעצמו על עבודת ה'.

שאותה הוא חייב. וזה מראה שזה לא רק מתוך החובה לעשות אלא גם מתוך המוטיבציה שלו. וזה מביא הרגשת שיכלול על המעשה השגרתי וכן תחושת התחדשות ויצירתיות.

ככה כנראה מדליקים את אור ההתחדשות האלוקית בעולם בפרטים הקטנים של החיים.

ואת זה צריך להכניס לכל תא בגוף על ידי אכילת הסופגניה שעניינה לספוג את "יה". וכן על ידי אכילת  ה"לביבה " להביא את "יה" ללבבות.

כידוע שם "יה" הוא אחד משמות ה' שאינם נמחקים על פי הלכות סת"ם.שנזכה לאור נרות  החנוכה בליבנו.

חנוכה שמח 

===================================================================

 "ופרצו חומות מגדלי".

מסביר הרב ברוך שלום שהיוונים פרצו את חומות האמונה.וחומת האמונה היא הליכה נגד הדעת ומעליה.

שבמצב שדעת האדם וההיגיון שלו מוליכים לכיוון מסוים שהוא על פי שכלו הגיוני רק שהוא משוחד על ידי האינטרסים שלו ולכן חשיבתו מעוותת ושכלו משוחד.

הוא בא מהרצון לקבל תענוגים והתמכרות להם. וחומת האמונה שומרת את האדם להיות נאמן לערכי הקב"ה שהפוכים מערכי האדם הנגוע במניעים אנוכיים.

ועל כן היאחותמת את הקבה וחשיבותו בלב האדם בלי להשאיר מקום לשום חשיבות אחרת.ולכן היא תוחמת את האדם לשים גבולות לעצמו חכן חומת אותיות חותם ותחום.

והיוונים הצליחו לפרוץ את החומה ולגרוםלהחשיב בלב את הרצון לעשות מה שבא ולא מה שחשוב. ומלמדנו הבעש"ט שאותיות צרה הם אותיות צהר.

לומר שמהצרה וכיוונה פותחים לנו צוהר לכיווני חשיבה והזדמנות חדשים יצירתיים ואחרים ועל פיזה אותיות פרצו הם אותיות צרפו מהפריצה לעשות צירוף וחיבור.

שיהיה באותה חריפות ועוצמה של הפריצה .

שנזכה לצרף פרצות באמונה.

 

  "נכון אתם אנשים כשרים אך לא לזאת הייתה כוונתי,רציתי שתהיו כחיות הנוהמות ביער לילות שלימים"

פדואל | ישיבה ומכינה קדם-צבאית