שו"ת:

 

 

 גם הצדיקים חטאו. אך החטא שלהם זה רצון לעבוד יותר במסירות את ה' מהמבירות הרגילה ולהתגבר גם במקומות שה' אמר שלא יתמודגו בהם פן יכשלו. ותאוותם היתה להתגבר גם במקומות המאתגרים שנאמר שדם לא תיצלח ההתגברות. כך הזוהר מתאר את חטא דוד ובת שבע שהיתה נשמתה מיועדת להתאחד עם נשמתו אך בגילגולים הבאים. והוא רצה להקדים את התיקון טרם זמנו. וכן חטא אדה"ר שחשבה חוה שתעמוד בשליטה על התענוג שבעץ הדעת אחרי שעשתה על עצמה עבודת זיכוך מקדימה לאכילה הזאת. ובאמת באכילה הראשונה הצליחה אך בשניה נכשלה כי הפיתוי לתענוג כבר בה מתוכה אחרי שכבר אכלה פעם ראשונה וכן שלמה שרצה להצליח בהתגברות בעבודת ה' ולא להיכשל כשהרבה נשים והיה בטוח שיצליח ונכשל. ולגבי לאה המתחלפת עם רחל. ההתנהלות בענף הגשמי היא על פי השורש הרוחני ולאה בשורש הרוחני היא תכונה של השפעה וחסדים ללא שימוש ברצון לקבל ורחל לעומתה מציינת את השימוש ברצון לקבל. השילוב של שתי נשמות אלו בתכונתן כשההשפעה תמיד מקדימה את שליטתה מבטיחה את הצלחת השימוש ברצון לקבל שיהיה בשליטת הרצון להשפיע ולכן רחל משתפת עם לאה פעולה בבניית הסדרים הללו .ולכן כתוב בברכת בועז יהי ביתך כרחל וכלאה אשר בנו דתיהן את בית ישראל.שנזכה להתהפכה טובה הארץ מאוד מאוד.

שאלה:
 איך יכול להיות שבתודעה שלנו דוד ושלמה למשל נתפסים כצדיקים..ומוזכרים בכל מיני מקומות למרות החטאים שלהם?
איך הגיוני שמלכים שנזכרים עד היום כאנשים דגולים (דוד, שלמה וכו'..) חטאו חטאים גדולים?..איך יתכן שהקבה נתן לשלמה להבחין בין טוב לרע אבל בכל זאת הוא חטא ? ומה זה אומר לנו?
ועוד משהו, האם ניתן להסתכל על מעשה של לאה שהתחלפה עם רחל כמעשה רמאות/שקר? והיא אחת מאמהותינו הקדושות?


תשובה: לא צריך לנסות להביא תשובה על החטאים שלהם.
לא צריך להצדיק את זה.
הם חטאו וזהו. חטאו וחזרו בתשובה זה העיקר.
דעתך נגד הזוהר ונגד חז"ל שכן מסבירים וגם נגד הרבה גדולי ישראל שכן מצאו לנכון להסביר את מהות החטא של הקדמונים  שהרי אם חטאיהם ופיתוייהם כמו שלנו אין לנו מה ללמוד מהם ולא לשאוף להיות כמותם וחז"ל אמרו עליהם ביחס אלינו שאם הם כמלאכים אנו כבני אדם ואם הם כבני אדם אנו כחמורים. וכן שחייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי. וכן הם אמרו שכל מי שאומר שדוד חטא אינו אלא טועה. כי חטאיהם לא בליגה שלנו.
💜

הרב למה למי שחייל הקבה לא נותן הקלות בבעבודת ה'. 

הרי אני עסוק במצווה, גם אם לא באמת לשם שמיים, וגם ככה יותר קשה לעבוד את ה .

היה נראה הגיוני אם מי שנמצא במסגרת צבאית יצליח יוצר בקלות.

אז למה אני לא מרגיש שיש לי אקסטרה של סייעתא דשמיא בהתגברות על היצר, בשמירה על הלכות, בשמחה ובלימוד תורה?

הרי אין לי את האפשרויות שיש לתלמיד שלומד בישיבה- שיש לו תמיד מענה זמין לכל משבר וירידה. חג שמח תודה.

 

 תשובה:

ראשית, זו שאלה של סקווידוויד באופיה. אבל לעצם העניין, להבנתי השמחה תמיד קיימת אך צריך את הכלים לקבלה ולהרגישה.

והכלים זו האמונה בחשיבות של מה שאתה עושה כעת.ואת החשיבות צריך להגדיל ולתחזק כל הזמן כי יש הרבה אבק ויושן וזוקן ששוחק אותה.

וכן צריך תחבולות משתנות יצירתיות ומפתיעות,לייצר חשיבות ולהגדילה.

ואז יכולה בהכרח השמחה לשרות כי יש כבר כלים לכך.

וכדי להתגבר על היצר יש עצה מהרבה מפיאסצנה שנכתבה בדרך המלך על דברי חז"ל אם אינך מתגבר על היצר מושכהו לבית המדרש ואם גם אז אתה לא מתגבר תאמר קריאת שמע. והלא הרבה ממשיכים לחטוא גם אחרי שאמרו ק"ש?

על כך עונה - שמה שאמרו לומר ק"ש הכוונה במסירות נפש. כמו ר'עקיבא שאמר שכל חייו היה מצטער שהוא לא זוכה עדיין לאהוב את ה' בכל נפשו אפילו שה' יטול את נפשו.

ואם אומרים כך ק"ש זה יכול לגרום להתגבר על היצר.

וזה גם מאוד מובן כמו בצבא שכשמשהו כמו משימה שדורשת את כל כוחותיך וריכוזך אין לך מקום לא במוח ולא בדמיון בשכל ובלב למשהו אחר חוץ מהמשימה.ואז אין ליצר שפה לדבר איתך.

כי הוא מדבר בשפה של מקבלים כמה דפקו אותך כשאתה כעת לא בחור ישיבה ושפת הסקווידווידים אך אתה כעת רק בנתינה ואתה אומר לו אדרבה זה מעצים את אתגר הנתינה ואותו אני מחפש.

וזה גם הסכך שעושה צל על האור ודוחה אותו בעוד שכל העולם רק מחפשים עוד ועוד אור ותענוגים, ואנחנו מנסים לעשות תענוגים מהאמונה שמבחינתה האור הוא רק חומר גלם לוותר עליו לטובת האמונה. כמו משרע"ה שכתוב עליו כשראה את הסנה" בשכר ויסתר משה פניו זכה לתמונת ה' יביט" .

כלומר היה לו גילוי ואור ויכל להשתמש באור ולהנות, וויתר עליו כי רצה לעבוד את ה' על בסיס אמונה ונאמנות הנבחנת דווקא כשאין אור וגם כשיש אור למוכנות לוותר עליו ובכל זאת לעבוד מאמונה כל כך חזקה בבורא והטבתו כמו מצב שיש אור.וזה גם "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים .....ויאמינו בה' ובמשה עבדו" .

למרות שראו , בחרו באמונה.שנזכה לצל האמונה של הסוכה שהוא מתבטא בעיקרבשמחה כי זה מגלה שאתה ממש הבאת את האמונה שלך למצב של חוזק כמו מציאות ממש. וכשאדם עושה דבר שהוא מרגיש את חשיבותו בלי מקום לשום חשיבות אחרת הוא שמח שמחה עצומה. וזה מסביר למה דווקא סוכות נקרא זמן שמחתנו. שנזכה לשמחת צל האמונה בשלימות.

שנזכה.

 

 

 

שאלה שנישאלה: איך אני יכול לדעת שתכלית החיים האלו הוא תכלית אלוהית ולא תכלית של להיתחתן ,לבנות מישפחה , להרוויח כסף, ולהינות?

 

תשובה:

כי אנחנו מחפשים שלימות  וחתונה משפחה משכורת והנאה זה רק לחיות בסטנדרט ועובדה שאחר כך מחפשים עוד. אם זה היה מספק לא היתה סיבה לחפש עוד.

חיפוש מראה על חיסרון .ומה חסר לנו? לחזור למה שמתאים לנו וממנו בנו-השלימות האלוקית.וסימנים נוספים.אם נצא מנקודת הנחה שהבורא מושלם לא חסר לו כלום הוא לא מקבל כלום מאף אחד.

גם אנחנו לא סובלים להרגיש תלויים באף אחד וכשאנו מקבלים טובה ממישהו והוא נותן לנו תחושה שהוא עשה לנו טובה אנו סולדים מכך כי נתנו לנו הרגשה שאנו תלויים בו וכמו שהבורא מושלם ולא מקבל מאף אחד

כך אנו כענף גשמי לא רוצים ולא סובלים להרגיש תלויים ורצוננו הטבעי שלא יגבילו אותנו כמו שהשורש שלנו האלוקי שממנו באנו לא מוגבל וכך גם אנו נמשכים לכל מה שבעינינו מושלם ביופי בכח ובכל תחום

וקשה לנו עם נכויות ומוגבלויות כי באנו מבורא מושלם ואנו כענף גשמי ממנו נמשכים למושלם. וכן הבורא כמושלם לא נע כי שלימות לא זקוקה לתנועה משום שתנועה מראה על חיסרון לשפר מצב או להתרחק מנזק וכדומה.

ובבסיס כל עבודה אצלנו יש מניע של הרגשה שתגיע לנו מנוחה יותר גדולה ממה שיש לנו כעת ולכן אנו מוכנים לנוע ולהתייגע בטבענו רק בגלל הציפיה לחופשה ופנסיה ועוד דמיון של מנוחה שתהיה יותר ממה שיש לנו היום.

וכמו כן לא סביר שאם כולם צמאים אין מים לרוות את הצימאון וכן אם רעבים לא סביר שאין מזון בעולם וכן אם חייבים לנשום יש אויר.

וכן ולא פחות אם כל העולם מחפשים קשר כזה או אחר לאלוהים ועובדים אותו סביר כמו בצמא ורעב ונשימה שיש אלוהים שאנו כל הזמן מחפשים רק את הקשר לשלימות שלו.

על פי בעל הסולם בספר מתן תורה

 

איך אנחנו רואים את מקרה רחב הזונה מבחינה חינוכית?


 קודם כל נקודת המוצא היא על פי הזוהר הקדוש שהתנך לא בא לספר סיפורים אלא תורה מלשון הוראה איך להגיע לה' ולדביקות בו. וממילא השאלות הן מה זה אומר לי כל סיפור ומה אני הולך לעשות עם זה.

בלשון הגמ'-"למאי נפקא מינה".ארץ ישראל היא בפנימיות רצון ישר לאל וארץ כנען להיכנע לתאוות וצריך לכבוש את ארץ כנען ולהופכה לרצון ישר לאל.

ובדרך למהפך של הרצון מכניעה לתאוות לרצון ישר לאל יש קודם את ה"לא לשמה " שעל ידי ציפיה למאור שבתורה והפקתו מהתורה שזה כח של הבורא הכל יכול שבתורה , מגיעים ל"לשמה"

כלומר ללימוד שלשמו התורה נתנה להפוך את הרצון. ורחב הזונה היא מציינת את מידת עבודת ה' ממניע זנותי כלומר לקבל תמורה לעבודה הזו.

וחז"ל מציינים שיופיה היה בולט מאוד שזהו היופי האלוקי שעלול לפתות את העוסק בגילויי התענוגים האלוקיים לקחתם לעצמו ולא לעבוד את ה' לכבוד ערכיו ולכבודו אלא למען ההנאה הטמונה בתענוג ולקחתה לעצמו.

ואת זה צריך להכניע ולהכניס לקדושה. ולכן המרגלים שבאים לראות את טיבה של הארץ עושים את הבירור ואת המשא המתן על טוב הארץ ועוצמתה במדרגה הזו שלא תישאר עבודה זנותית אלא תיכנע תחת עבודה ממניע שהוא נקי

מלקיחת כל התענוגים האלוקיים לעצמו. וזה קודם על ידי הכרת הרע שזה "תקות חוט השני" התקוה שהחוט הזה שמציין את החטא-"אם יהיו חטאיכם כשני כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו". כלומר השני מציין את צבע החטא.

והיא מכירה בכך ותולה תקווה שתשתנה העבודה לטובה.ותהפוך ללשם שמיים. וביותר עמקות רחב לעומת אורך מציין נתינה כמו הביטוי רחב לב. שהרוחב כיוונו פיזור לצדדים התפשטות לכל הכיוונים.

מה שאין כן אורך מציין הורדה ממדרגה עליונה לתחתונה מהבורא לנברא. ורחבות של רחב היתה בתחילת דרכה בזנות כלומר כמו הביטוי לתת זה לקבל שגם הנותן בסוף מטרתו לקבל מזה רווח.ואת זה באו המרגלים לנקות שאם היא

ומשפחתה כלומר המדריגה הזו תיכנע תחת הלשם שמיים יש לרצון הזה תיקון  ויוכל להיות מקובל כחלק מתהליך כיבוש כל הרצון שיהיה נקי מקומבינות ומניעים.ויתכן שזה גם ביריחו שמציין את הריח שחז"ל אומרים שהנשמה נהנית ממנו.

וכתוב על המשיח שיריח ביראת ה' של האדם.ולפי זה יריחו זה מקום שבו מתבררת מידת עבודת ה' אם היא לשם שמים או לא.וזו הסתכלות המרגלים ושולחיהם בתנך על הארץ שחוזקה בא מכך שיש בה צדיקים וזכויות מוסריות ליושביה

שכך הם מסבירים את ציווי משה רבינו לראות "היש בה עץ אם אין" כלומר צדיק המשול לעץ.וכן הלאה.וחינוכית לפי זה נבין את כל עומק מידת היכולת לכבוש את הארץ שלכך צריך את המדרגות הללו. שנזכה

  "נכון אתם אנשים כשרים אך לא לזאת הייתה כוונתי,רציתי שתהיו כחיות הנוהמות ביער לילות שלימים"

פדואל | ישיבה ומכינה קדם-צבאית